פרוטוקול ועדות ערר מס' 42/17 - קנית השלום

בפני הועדה לעררי ארנונה ערר מס' 42/17

שליד עיריית עבו

בפני ועדת הערר: עו'יד ראמי חזאן - יו'יר הועדה

מר יהודה עייאש - חבר הועדה

מר יהודה אזולאי - חבר הועדה

עו''ד יעל אסיף -יועצת משפטית לוועדת הערר

בעניין: קנית השלום

עייי בייכ עוייד אסף גורה ו/או אלעד פרקש ואחי

העוררים

נגד

מנהל הארנונה בעיריית עבו

עייי בייכ עוייד דביר ליבוביץ ואתי המשיב

החלטה

רקע בללי:

1. ערר זה נסוב על חיובו של נכס בבעלות העוררת, קניון עזריאלי, הממוקס ברחוב החרושת בעכו (להלן: 'י'הנכסיי).

נציין כבר כעת כי החלטה זו ניתנת כהחלטה מקדמית בסוגיית סמכות הוועדה לדון בערר, הכל כפי שיפורט.

2. העוררת הגישה למשיב השגה נושאת תאריך 26.7.17 (להלן: ייההשגהיי), בגין חיוב הנכס.

3 בהשגה העלתה העוררת טענה אחת ויחידה, לפיה שגה המשיב בחיוב שטת של 540.02 מייר מהנכט, בסיווג ייאזור

אי סוג הייי (להלן : ייהסיווג שבמחלוקת'י), שבצו המסים לעירית עכו (להלן: ייצו המסים'י) ואת במסגרת הודעת

תיקון ששלח המשיב לעוררת ביוס 29.6.16, שכן סיווג וח מיועד לנכסים מסוג תעשיה, בעוד השימוש שנעשה

בנכס הנו מסחרי ומאחר ואינו כולל אבחנה בין תעריפיס למשרדים, לעסקיס ולתעשיה. בהקשר וה מפנה העוררת

לנוסת צו המסיס משנת 1985, בו צוין במפורש בטבלת התעריפים לגבי הסיווג שבמחלוקת, שהנו סיווג לייתעשיה

זעירהיי. העוררת גס מפנה לעובדה שלסיווג ה מדרגות רגרסיביות רק מ-1000 מייר ו-2000 מייר ומעלה, בעוד

בסיווגים שבצו המסיס לגבי משרדים ועסקיסם מדרגות, מתחיל הדירוג בשטח נמוך בהרבה, דבר המצביע גס הוא

לעמדתה על כך שסיווג זה אינו מתאים לנכס מסוגה של העוררת. העוררת מוסיפה כי המדובר בסיווג שאינו

מבוסס על השימוש בנכס אלא לפי מיקומו, דבר הסותר את הוראות חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני

חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנייג - 1992 (להלן: ייחוק ההסדריםיי), מאשר קובע בסי 8, כי סיווג נכס יחיה

בהתאם לשימוש בו.

המשיב השיב לעוררת בתשובה נושאת תאריך 19.10.17 ודחה את ההשגה, מהנימוק כי חסיווג שבמחלוקת מצוי

בצו המסיס ומתייחס לכל הנכסים הנמצאים ביירחוב הגדוד והחרושתיי. מאחר ואין חולק שהנכס נמצא ברחוב

זה, מחויב חמשיב לפעול בהתאם לאמור בצו המסים, אשר האמור בו נקבע בהתאם לשיקול דעתו של מתקין צו

המסים. על כן, ממילא כל טענות כנגד שיקול דעת זה אינן רלבנטיות (להלן: ייהתשובה להשגתיי).

בגין תשובה זו הוגש הערר שבפנינו. בערר חזרה העוררת על הטענות שהעלתה בהשגה. המשיב השיב לערר ותזר

על נימוקי הדחייה שפורטו בתשובה להשגה.

ביוס 21.1.18 התקיים בפנינו דיון בערר. במסגרת הדיון ביקשנו את הבהרת בייכ העוררת האס משמעות הטענה

הנה חוסר סבירות של צו המסים, במובן זּה שקיים בו סיווג המחייב את כל מי שנמצא ברחוב החרושת באותו

הסיווג, ללא קשר למחות השימוש הפרטני שנעשה על ידי כל מתזיק ומחזיק, על כך השיב בייכ העוררת בחיוב.

לאור האמור, ביקשנו מהצדדים בשלב זה להגיש סיכומים בסמכותה של הוועדה לדון בערר.

בנוסף, העלתה העוררת טענה חדשה אשר לא נזכרה בהשגתה ובעררה, לפיה לאחר הפרצלציה של הנכס חל שינוי

במספר החלקה, כך שמספר החלקה הנוכתי אינו נכלל בסיווג שבמחלוקת. בייכ המשיב התנגד להרחבת חזית זו.

בתוס הדיון נקבע הערר להגשת סיכומיס והעוררים הגישו סיכומיהם. שני הצדדים בסיכומיהם טענו כי המדובר

בטענת סיווג ועל כן מצויה היא בסמכות הוועדה, המשיב בסיכומיו חזר על התנגדותו לטענה החדשה שהועלתה

בדיון. לאחר הגשת סיכומי המשיב הגישה העוררת בקשה להגשת סיכומי תשובה, במסגרתס ביקשה להגיב

לטענת הרחבת החוית של המשיב וטענה כי יש לראות בטענה גו כטענה משתמעת מהטענות שהועלו בהשגה ומכל

מקוס, מאחר ומדובר בטענה שעלתה בהשגה ובערר לשנת 2018, אין מניעה לדון בה במסגרת ערר זה.

דיון:

9

0

1

כאמור, הטענה היחידה אשר עלתה בהשגות, אשר כידוע הן אלה אשר יוצרות את חזית המחלוקת, הנה, כי חל

משגה בהחלטת המשיב לסווג את הנכס בסיווג שבמחלוקת, מאחר וסיווג וה אינו מתחשב בסוג השימוש בנכס

אלא רק במיקומו.

הסיווג שבמחלוקת מופיע בפרק בצו המסיס הנוגע לנכסיס שאינן משמשים למגורים. בסי 2 לצו המסיס מפורטת

טבלה, המחולקת לסוגים א'-ה', כאשר סוג א-דיי כולל שלושה סיווגיס : עסקים למעט משרדים, משרדים ומפעלים

ואלו לגבי סוג הי צוין אך יירחוב גדוד החרושתיי. סי 6 לצו המסיס מפרט בתלקו הראשון האצורים (סייק א-ד),

כאשר סי 6(ד) מגדיר את 'יאזור א' סוג חיי הכולל בין היתר את ''כל החלקות באזור התעשיה הזעירה ברחוב גדוד

החרושת ובדרך החרושת'' וכן את כל החלקות המצויות בגוש 18109. ואלו בהמשך מצויה ייהגדרת סוגיםיי, כאשר

סוג הי הוגדר בין חיתר כ: ייכל הנכסיס באזור התעשיה הזעירה...ובגוש 18109 חלסה 2 יי.

ענינו הרואות, כי הסיווג שבמחלוקת כולל הגדרה גורפת, הכולל בתוכה את כל החלקות באזור התעשיה הזעירה

ברחוב גדוד החרושת ובדרך החרושת ובהמשך הגדרה שהנה לכאורה מקבילה, אך מצומצמת יותר.

2. בניגוד למשיב הטוען כי הוא מחויב לפעול בהתאם לאמור בצו וללא שיקול דעת שכן שיקול הדעת היה נתון

למתקין צו המסיס ומשקבע מה שקבע אין שיקול דעת למשיב - בניגוד לכך טוענת העוררת כי סיווג זה אינו סביר

בהיותו מנוגד לחוק ההסדריס ומשאינו משקף את השימוש שנעשה בנכס. אם ייבחן השימוש שנעשה בנכס בהתאם

לנדרש בס' 8 לחוק ההסדריס, הרי שהשימוש המתאים ביותר הנו עסקים או משרדים.

3. כאמור, בשלב חדיון הסכים בייכ העוררת כי הלכה למעשה המדובר בטענה כנגד סבירות צו המסיס ואף הסכים כל

היא אינה מצויה בסמכות הוועדה, אלא שבשלב הסיכומים שינתה העוררת עמדתה ושני הצדדים טועניס כי

המדובר בטענת סיווג ועל כל מצויה בסמכות הוועדה.

4. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת סיכומיהם, מסקנתנו הנה, כי על אף ניסיון הצדדים להציג הסוגיה

שבמחלוקת כסוגיית סיווג בלבד אשר אינה טענה כנגד סבירות צו המסים, אין בידינו לקבל טענה זו.

5. במקרה הנדון, לשונו של האזור שבמחלוקת (אצור אי סוג ה') שבפרק הגדרת האזורים חנו ברור: כל נכס הממוקם

במיקום המופיע בהגדרת הסיווג שבסי 6(ד), נופל בגדרו ואכן למשיב אין כל שיקול דעת, שכן הוא מחויב לפעול

בהתאם לצו המסים. מקובל עלינו טענת חמשיב, כי שיקול הדעת כבר נעשה בשלב התקנת הצו ואולס, משקבע

מתקין הצו כי קטגורית כל נכס המצוי בכתובת שצוינה בסעיף זה יסווג על פי הסיווג שבמתלוקת, מחויב הוא

לפעול בהתאס לכך.

6. לא נעלמח מעינינו הגדרת הסוג שבסי 6(ה). נציין כי קיימת מעין סתירה פנימית בעניין וה בצו המסיס אשר אינה

ברורה לנו, שכן שתי ההגדרות מתייחסות באופן ספציפי לאזור אי סוג הי ולא ברור מדוע קיימות שתי הגדרות

לאותו האזור. ואת ועוד, באף אחת משתי ההגדרות אין התייחסות כיצד יש לקרוא את שתיהן, איזה הוראה תגבור

על השניה ועל כן, לטעמנו, במצב דברים זה ובהיעדר כל הוראה מפורשת המאפשרת להתעלס או לבטל לשונה של

אחת משתי ההוראות בפני רעותה, לא ניתן לבטל אף לא אחת משתי ההוראות ויש לקרוא אותן במצטבר, כך שכל

נכס הבא בגדר אחת משתי ההוראות, יבוא בגדר אזור א' סוג הי. ומכאן, ומאחר ואין חולק כי העוררת עומדת

בהוראת סייק 6(ד) והיא מצויה הן ברחוב והן בחלקה שצוינה בו, הרי שאין מנוס מחיובה בהתאס לסיווג שנקבע

בצו המסים לגבי אזור זה.

7. אנו סבורים כי בנסיבות אלה, כל בחינה של השימוש בפועל לגבי נכס שנמצא בכתובת האמורה, הנה סטייה

מהוראות*ו המחייבות של הצו, דבר שהמשיב אינו מוסמך לו וכך גם וועדה זו אינה מוסמכת לכך, שכן המדובר

בסיווג ספציפי ונקודתי ובהוראה ספציפית ונקודתית, המתייחסת ספציפית לנכסים הממוסמיס בדרך החרושת

או באזור התעשיה הזעירה. ואת לעומת הסיווגיס האחרים כגון משרדים, עסקים - המתייחסים באופן כללי לכלל

הנכסים בעיר בהם נעשה שימוש מסוג וה ולא ביחס ספציפית לכתובת זו.

8. ראו לעניין זח ההלכה הפסוקה, במסגרתה נקבע, כחוט חשני, על הצורך להעדיף תמיד סיווג ספציפי על פני סיווג

כללי או שיורי - ככל שאכן קיים כזה שניתן לראות בו מתאים -ראו למשל דבריו של כבי השי רובינשטיין בברייס

9 מנהל הארנונה של עירית תל אביב נ' חברת מישל מרסייה בע''מ (פורסם בנבו) כדלקמן:

*לדידי, נוטה הכף גם על פי השכל הישר שלעולם יש לו מקום, לעבר הגדרה פוזיטיבית וספציפית הקיימת בצו

מאשר לקטגוריה שיורית שבו, שבצידה תעריף גורף שאינו מתחשב בטיבס ובמהותס הייחודית של הנכסים..

19

.0

.1

ככל שהלשון והתכלית של סיווג ספציפי מאפשרים זאת, עדיפה בעיניי הכרעה פרשנית המביאה את הנכס

בגדרו של הספציפי - הכל, כאמור, בכפוף לכללי הפרשנות המקובלת ולשיקולי השכל הישל. (ההדגשות שלנו).

וראו פסיקה נוספת בה נקבע, כי יש להעדיף סיווג ספציפי לנכס -במידה והוא סיים -על פני סיווג כללי:

-עתיימ 234/07 אור בע''מ נ' מנהל הארנונה בעירית תל אביב (פורסם בנבו)

-תייא 813/04 מילגד בע''מ נ' מועצה אזורית מטה אשר (פורסס בנבו)

-עתיימ 334/06 קרסו בע''מ נ' מנהל הארנונה בעירית חיפה (פורסם בנבו).

עוד ראו לעניין ווה האמור ב עמ'ינ 82163-12-10 ג'יג'י אקדמי בע'ימ נ' תל אביב (פורסס בנבו), בו נקבע כי:

*כאשר נדרשת, על פי צו הארנונה, הכרעה בינארית לגבי נכס פלוני בין שני סיווגיס תיטה הכף לעבר תגדרה

פוזיטיבית וספציפית הקיימת בצו מאשר לקטגוריה שיודרית שבו, שבצידה תעריף גורף שאינו מתחשב בטיבס

ובמתותס של הנכסים. (ההדגשה שלנו).

. בנסייבות אלו, גס אס שימוש בפועל של נכס המצוי בדרך החרושת או באזור התעשיה הזעירה עשוי להתאיס לסוג

א-ד, בהיותו משרד או עסק, סיווג ככזה אינו מתיישב עס לשונו של הסיווג שבמחלוקת, המתייחס ספציפית אך

ורק לכל הנכסים המצוייס בדרך החרושת או באזור התעשיה הזעירה.

משאין חולק שהנכס מצוי באזור וה, ממילא אין רלבנטיות לביצוע בירור עובדתי לגבי השימוש שנעשה בפועל בנכסי

ועל כן, הטענה שעלינו לדון בה כלל אינה כרוכה בבירור עובדתי אלא היא משפטית גרידא, ומשמעותה הנה בחינת

סבירותו של צו המסיס לכל דבר ועניין. בנסיבות אלה, טענות הצדדים הנן בגדר סמנטיקה והמדובר בייאותה

הגברת בשינוי האדרת'י והלכה למעשה, משמעות הטענה הנה לבחון את תקפותו של רכיב זה בצו המסים, שהרי,

כל עוד רכיב וּה תקף, לא ניתן להתעלס ממנו ויילעקוףיי אותו באמצעות סיווג כללי יותר.

סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשלייו -1976 (להלן: ייחוק הערריי), המגדיר

את סמכויות מנהל הארנונה (וכפועל יוצא -של וועדה צו), קובע כדלקמן:

יעא) מי שחויב בתשלוס ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיוס קבלת הודעת התשלום להשיג עלית לפני

מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלת:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלוס אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום.

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

3 הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו - 269 לפקודת העיריות.

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 2(8) לחוק הסדרים התש מ'ג - שהוא אינו בעל שליטת או שחוב הארנונה

הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ג) אין באמוד בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה

המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי חוקיות שלא כאמור בפסקאות

(1) עד (3) של סעיף קטן (א)יי. (ההדגשות שלנו).

ואלו סי 6 לחוק הערר קובע כי:'"הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום

מיוס שנמסרה לו התשובה, לערור עלית לפני ועדת ערריי.

2, עינינו הרואות, כי חוק הערר הסמיך את מנהל הארנונה, ובהיותה ערכאת ערר על החלטותיו של מנהל הארנונה -

גם את וועדת הערר -לדון בנושאים ספציפיים ומוגדריס בלבד, אשר פורטו במסגרת רשימה סגורה שבסי 3 לחוק

הערר. כפי העולה מלשון הסעיף המובאת לעיל, טענת חוסר סבירות אינה נמנית על רשימה זו.

3. במסגרת ההלכה הפסוקה עמדו בתי המשפט על חשיבות השמירה על הגבולות הברוריס שהציב חוק הערר

לסמכויותיה של ועדות הערר -ראו למשל פסק דינו של ביהמייש העליון בשבתו כבגייצ בבגייצ 764/88 דשנים

וחומרים כימיים בע''מ נ' קרית אתא, פייד מייו (1) 793 (להלן: ייפס'יד דשנים וחומרים כימיים''י), אשר קבע בוו

הלשון:

*סמכותו של מנהל הארנונה מצומצמת היא ומוגבלת לנושאים עובלתיים, טכניים ובדורים בלבד. שאלות

עקרוניות *ותד, כמו הקריטריונים שנקבעו לאופן הטלת תאדנונת, סבירות גובה הארנונת וכדי, אין הוא רשאי

להידרש. אס זה הדין בסמכותו של מנהל האדנונה, ממילא זהו גם הדין לגבי סמכותה של ועדת הערר..."י.

יפים לעניין ה אף דברי כבי השופט דייר ד. ביין בעייש (חיפה) 109/00 חברת יאיר ש. שיווק בע''מ נ' מנהל הארנונה

בעירית חדרה, תק-מח 2001 (1) עמי 7265, אשר חזר על עמדה זו, ואף קבע מפורשות כי טענות בדבר חוסר סבירות

או חוסר חוקיות אינן באות בגדר סי 3 לחוק הערר -כדלקמן:

ישי 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשללו - 1976 קובע עילות מוגדרות שבהן

יכולה ועדת הערר לדון ואלה אינן כוללות את הטענה כי הצווים נשוא הדיון עומדים בניגוד לחוק ההסדרים

ותקנותיו או כי הן בלתי סבילות'י. (ההדגשה שלנו).

4. ראו לעניין זה גם האמור בעייא 10977/03 דור אנרגיה נ' עירית בני ברק (פורסס באתר נבו), עייי כבי

השי רובינשטיין, כי הגס שקיימת גישה מרתיבה לסמכויות וועדת הערר, לאור העומס העצוס שבבתי

המשפט, עדיין בכל הנוגע לסוגיות של חוקיות או חוסר סבירות - אין הנושא בסמכותן - כדלקמן:

*אין לכחד, כי משנקפו השנים, וכמדיניות שיפוטית הבאה להתמודד עם עומס עצוס בבתי המשפט ולקבוע סדר

מינהלי ראוי, נוטה הכף השיפוטית להעברה מירבית של דיונים לועדות הערר (ראו עע'/מ 3319/05 אלגריה פונטה

גי תועדה המקומית לתכנון ובניה באר- שבע (טרם פורסם) והאס מכתאות הנזכרות שס). יוטעס, כי אין בכך כדו

לנעול את הדלת להליך שיפוטי, משמוצו ההליכים במערכת המינהל, או כשהנושאיס מלכתחילה הס בעלי אופי

משפטי או עקרוני מובהק, או בעלי חשיבות ציבורית/.

ואולס - כבי השי רובינשטיין ומציין - אך ורק בכל הנוגע לטענות אי חוקיות כי:

*צפסק כי הולאות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות, אינן חלות על מקריס בהם מופנות טענות החייב /כנגד

עצם חוקיות צו הארנונה, כנגד חוקיות שינוי סיווג מבניהן ביחס לתקנות ההסדריס".

5 וביישוס לענייננו, לאור מסקנתנו דלעיל כי המדובר בטענה כנגד סבירותו של המסים וכנגד סבירות

הסיווג שבמחלוקת, הרי שהמדובר בטענה שאינה בסמכות וועדה זו ועל כן דינה להידחות על הסף,

בהיותה טענה שאינה בסמכות וועדה זו. על כן, מתייתר הצורך להוסיף ולדון בערר לגופו.

סיכום ומסקנות:

6. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, לאחר שהכרענו שהמחלוקת העומדת בבסיס הערר הלכה למעשה, הנה תסיפת

סבירותו של צו המסיס ולאור ההכרעה בסוגיית הסמכות לפיה וועדה זו אינה מוסמכת לדון במחלוקת מסוג זה,

הרי שאין עוד מקוס לדון בערר לגופו והערר נדחה בזאת.

7. בנסיבות העניין, לא ניתן צו להוצאות.

בהתאם לתקנה 20(ב) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בפני וועדת הערר),

התשלייז -1977, קיימת וכות ערעור על החלטה צו, לפני בית המשפט לעניינים מנהלייס בחיפה וזאת תוך 45 ימיס

מיוס מסירת ההחלטה.

בהתאם להוראת תקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בוועדת

הערר), התשלייז -1977, החלטה זו על נספתיה תפורסס באתר האינטרנט של עיריית עכו, וזאת תוך 10 ימיס

מיוס הגעת ההחלטה לצדדים. הצדדים יוכלו להביע את התנגדותס לפרסוס ההחלטה בתוך 5 ימים מיוס קבלת

ההחלטה ותינתן החלטה בהתאם. ₪

ר]א א |

ראמי חזאן, עו'יד יהודה עייאש

יו'יר ועדת הערר חבר הוועדה חבר הוועד /

ניתן היום, סך \\|5 .