פרוטוקול ועדות ערר מס' 71/18,74/18,75/18,81/1893/18-עו"ד מעיין צפרירגולדנבלום, רועי קרליץ,יהודה עייאש

בפני הועדה לעררי ארנונה

בעיר עכו עררים 71/18, 74/18, 75/18, 81/18, 93/18

בפני ועדת הערר: עו'יד מעיין צפריר גולדנבלום - יו''ר הועדה

מר רועי קרליץ - חבר הועדה

מר יהודה עייאש - חבר הוועדה

בעניין: 1. אחמד שימאן

2. פח'רי קרעאוי

3. אחמד עג'ני

4. אוסאמה סקס

5. עלי טבש

כולם עייי בייכ עוייד איאד ג'ובראן העוררים

נגד

מנהל הארנונה בעיריית עכו המשיב

עייי בייכ עוייד דביר ליבוביץ ו/או טל זכריה ואח!

החלטה

רקע כללי:

1. בפתח החלטה זו יצוין, כי הדיון בעררים 71/18, 74/18, 8, 81/18, 93/18 (להלן :''העררים''י) אוחד

לבקשת הצדדיס ובהסכמתם מיום 9 וזאת מכח סמכותנו למיווג עררים, שניתנה לנו בתקנה 19

לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בפני וועדת הערר), התשליו -

7 (להלן: ייתקנות הערר").

2 עוד יצוין כי הובא לידיעת הצדדים בהחלטה מיוס 25/04/2022 כי הרכב הוועדה אשר דן בתחילה

בתיקים המאוחדים הוחלף וכי מונתה יוייר חדשה לוועדה במקוס היוייר שדן בעררים, ובהתאם לבקשת

בייכ העוררים מיוס 11/04/2022 ובהסכמת הצדדים מיום 27/04/22, הוועדה דנה ונתנה החלטה זו על

בסיס הסיכומיס והחומר הקיים בתיק.

3 העורריס שבכותרת כולס מחזיקים בנכסים המשמשים למגורים, המצויים בבניין ברח' יהושפט 28 בעיר

עכו (להלן: ''הבנייןיי / ייהעוררים").

4. העורריס הגישו למשיב השגות בגין חיובס, במסגרתן ביקשו לקבל פירוט ממה מורכב החיוב, תוך שהם

שומרים על כל טענה.

5. לאחר קבלת תשובות המשיב התברר, כי המשיב חייב את כל אחד מהעוררים בגין החוקתו בנכס

הפרטני שבו הוא מחזיק בבניין ובתוספת חלק יחסי של שטחים משותפים בבניין, הכל בסיווג מגוריס.

בכלל זה חויבו כל אחד מהעורריס בחלק יחסי מקומת החנייה שבבניין, שבה חניות ומחסנים (להלן :

ייקומת החניה").

.10

1

2

כפי שהתברר, בעוד כלל השטחים המשותפים בבניין חולקו באופן יחסי בין כלל דיירי הבניין, חייב

המשיב בגין חלק יחסי בקומת החניה רק את הדייריס שמחזיקים חניה או מחסן בקומה זו ועושיס בה

שימוש ולא את כלל הדיירים.

העורריס הגישו עררים על התשובות להשגות, בטענה כי שגה המשיב עת חילק את קומת החניה רק בין

בעלי החניות והמחסנים ולא בין כלל הדיירים וכי עליו לחלקה בין כלל הדיירים. כן טענו כי הדבר

מהווה שינוי של פרקטיקה בה נהג המשיב בשנים קודמות וללא סמכות לכך. עוד טענו כי יש לחייב את

השטחים שבקומת החניה בסיווג ייקרקע לחניה' ולא בסיווג יימגוריס".

המשיב השיב לעררים וטען כי פעל על בסיס עקרון 'יבעל הזיקה הקרובהיי וחייב בגין קומת החניה רק

דיירים שיש מהם ויקה קרובה לקומה זו. כן טען כי סווגו השטחיס בקומת החניה כדין, שכן הסיווג

המבוקש מתייחס לקרקע. לחניה בלבד ואלו חניה זו הנה בתוך בניין. כן מפנה המשיב לפסיקה לפיה חלק

יחסי בשטח משותף יש לחייב בהתאם לסיווג בו מחויב השטח העיקרי.

על החלטות אלה הוגשו הערריס שבפנינו.

יוער, כי בערריס עלו טענות נוספות הנוגעות לשטחים שחויבו, אך עלה בידי הצדדיס לצמצמס ובמסגרת

הדיון שהתקייס בנוכחות הצדדים ביוס 12/02/19, הגיעו הצדדיס להסכמה לפיה נותרה רק מחלוקת

משפטית ולכן ייקבע הערר לסיכומים, בשאלת אופן חלוקת חלק יחסי מקומת החניה והאם היה מוסמך

המשיב לעשות כן ובשאלת הסיווג. בהתאס הגישו הצדדיס סיכומיהס.

העוררים בסיכומיהם חוזריס על טענותיהם וטועניס, כי חישוב וחלוקת קומת החניה באופן נפרד מהווה

שינוי הפרקטיקה בה נהג המשיב בשניס קודמות, ללא סמכות והנה אף שגויה, שכן קומת החניה פתוחה

לשימוש כלל הדיירים מעת לעת והס יכולים להגיע אליה, כגון לצורך הגעה למקלט המצוי בשטח

החניה. לעמדתם, הדבר יכול להוביל לתוצאות אבסורדיות, שכן חלק מהדיירים לא עושים בפועל שימוש

בשטתח החצר באותה מידה כמו דייריס אחרים -- האס יש מקוס גס לחייב רק את חלק מהדיירים גם

בחצר!

לעניין הסיווג טענו העוררים, כי מאחר ואין חולק שהשטח היחסי בו חויבו העוררים בגין קומת החניה

אינו משמש למגורים או למשרדים אלא לחניה, הרי שסיווגו בסיווג מגוריס הנו שגוי. העוררים מפנים

לסיווג הקייס בצו המסים לשנת 2018 של עיריית עכו (להלן: ייצו המסיםיי), עבור 'יקרקע לחניה"

וטועניס שיש לחייב את החלק היחסי בקומת החניה בתעריף +ה, שכן סיווג זה הוא קרוב יותר לשימוש

שנעשה בשטח זה, גם אס אינו זהה. לעניין זה מפנים העורריס לפסק דינו של ביהמייש העליון בברייס

6 מנהל הארנונה במועצה מקומית בנימינה גבעת עדה נ' אפרת שותפות לייצור ושיווק אפרוחי

פיתום (פורסם בנבו) (להלן: ייפס'יד אפרת פיטום''). כן מפנים העוררים לפסהייד ברעייא 10643/02 חבט

ח.צ. פיתוח 1993 בע''מ ני מנהל הארנונה בעירית הרצליה (פורסם בנבו) (להלן: ייפס''ד חבסיי), ולדברי

ביהמייש שס על כך שתכלית החיוב המופחת בגין שטחי חניה הנו להקל על מצוקת החניה בעיר. על

בסיס זה מבקשים העוררים לבצע פרשנות תכליתית ולראות בקומת החניה, הגם שהיא חלק מבניין,

כקרקע שנמצאת בתחתי בניין ולחייבה בסיווג קרקע לחניה.

ואלו המשיב בסיכומיו טוען, כי נהג כדין עת חייב בגין קומת החניה רק את מחזיקי החניות בקומה זו

ולא את כלל הדיירים, שכן להס יש ויקה קרובה יותר לקומה צו. כן השיב כי אין באפשרותו לחייב את

קומת החניה שלא בסיווג מגוריס, שכן המדובר בחלק יחסי המשויך לנכס העיקרי שהוא דירת מגוריס

ובהתאם להלכה הפסוקה, חלק יחסי יחויב באותו הסיווג בו מחויב החלק העיקרי ומפנה לעניין זה

דיו

לפסהייד של ביהמייש העליון בעייא 8838/02 אבי גולדהמר נ' עירית חיפה (פורסם בנבו) ובברייס

5 אורי חן משרד עורכי דין נ' עירית רמת גן (להלן : ''פס'/ד אורי חן"י).

כן הפנה המשיב לפסיקה לפיה אין לראות בקומה תחתונה של בניין כקרקע וכי שטח מקורה אינו קרקע

- למשל פסהייד בעניין אפרת פיתום שאליו הפנו העוררים עצמם או עמיינ 28710-10-11 דלק חברת

הדלק הישראלית בע''מ נ' מנהל הארנונה בעירית תל אביב יפו (להלן: 'יפס'יד דלקיי). המשיב מדגיש

שבהתאס להגדרת צו המסים, מבנה הנו כל חלק בנוי של המבנה ובכלל וה גם קומת החניה. מכאן,

שהבקשה לחייב את קומת החניה כקרקע עומד בסתירה מובהקת ללשון הברורה של צו הארנונה.

בכל הנוגע לאופן חלוקת החיוב, ראשית טען המשיב כי יש לדחות את הטענה בדבר שימוש במקלט

מפאת הרחבת חזית ומאחר והטענה לא עמדה בפני המשיב בעת מתן החלטתו, אותה החלטה שתוקפים

כעת בערר. למעלה מן הצורך ממילא אין בטענה לשנות את החלטתו, מירב הזיקות לקומת החניה הוא

לבעלי החניות אשר עושים בה שימוש תדיר יותר משימוש למקלט שאינו לעתיס קרובות.

.

+

דיון באופן חלוקת שטח קומת החניה:

.3

.4

.5

.6

17

.8

כאמור המחלוקת הנה לגבי חיוב העורריס בחלק היחסי בשטח החניה ובשאלה, האס צדק המשיב עת

חילק את החלק היחסי בגין קומת החניה בין מחציקי החניות בקומה זו בלבד, או שמא היה לחלק קומה

זו באופן יחסי בין כלל דיירי הבניין, כפי שנעשה לגבי חלקיו האחרים של הבניין.

סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנייג-1992

(להלן: ייחוק ההסדרים'י) קובע, כי:

ימועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינס אדמת בנין;

הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאס לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק

בנכס'/ (ההדגשה שלנו).

מכח סעיף זה התקינה מועצת העיר עכו את צו המסים לשנת 2018 (להלן: ''צו המסים"). סעיף 1 לצו

המסיס עוסק בחיוב בניינים למגורים, ומגדיר בניין למגורים כדלקמן:

+הגדרת בניין למגורים

בניין פירושו כל מבנה שבתחום העיריה או חלק ממנו, דירה או חדר בתוך דירה הכל לפי העניין?.

(ההדגשה שלנו).

עוד נפנה לסי 1(ט) הקובע כי שיטת המדידה הנה /מידות חוץ'//.

מהמילים יימבנה או חלק ממנו'' שבהגדרת בניין למגוריס - אנו למדים, כי כל חלק ממבנה הוא בר חיוב

בארנונה. הדבר נלמד גם משיטת המדידה למגורים, אשר כמו שיטת המדידה לבנייניס שאינס למגוריס,

מבוססת על "'מידות חוצ'" - כלומר כל מה שבתוך המבנה כולל מידות החוץ. היינו, גם לפי שיטת

המדידה כל מה שמצוי בתוך הבניין נלקח בחשבון לצורך חיוב ארנונה ובכלל וה שטחיס משותפים.

ראו החלטה דומה שניתנה בסוגיה זו בערר אחר, לגבי בנייניס שאינם למגורים - למשל ערר 18/14 גולף

בעיימ נ' מנהל הארנונה בעירית עכו - ס' 20-25 להחלטה.

מכאן, ששטחיס משותפים בבניין הם ברי חיוב.

כפי העולה מסיכומי המשיב, המשיב אינו סבור שבכל חלק וחלק מהרכוש המשותף בבניין יש בסיס

לחייב את כל דיירי הבניין והוא עדיין מבסס את החיוב על קיומה של הזיקה הנדרשת של המחזיק

19

.20

1

2

לאותו שטח משותף. כלומר, המשיב נמנע מלחייב את כל דיירי הבניין בגין חלק יחסי משטח החניה, שכן

הוא סבור שצריכה להיות ויקה בין מחזיק שיחול עליו חיוב בגין חלק יחסי בשטח המשותף ואין די בכך

שהוא דייר בבניין באופן כללי.

עמדתו זו של המשיב עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה והחוק. כאמור, סי 8 לחוק ההסדריס קובע

כי הארנונה תשולס 'יבידי המחזיק בנכס'י. המונח ''מחזיק'" הוגדר בסעיף 1 לפקודה, והוא כולל:

*אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או

בפנסיון"".

הלכה פסוקה היא, כי בהגדרה זו, כוונתו של המחוקק הייתה לאבחן ולדרג את סוגי המחזיקים בינם

ובין עצמם, כך שיחויב בארנונה בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס :

+תמחוקק ביקש להדגיש כי בנוקטו בביטוי ''מחזיקי/ אינו מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות

המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא, יחסית כמובן, בעל הזיקה הקרובה

ביותר אל הנכס (ההדגשות שלנו).

לעניין וה ראו: רייע 422/85 חברת בתי ג[ להשכרה בע''מ נ' עירית תל אביב יפו, פייד לייט (3) 341 .

ראו גס האמור בפסק דנה של כבוד הנשיאה (בדימוס) מ' נאור ב-רעייא 9813/03 מדינת ישראל משרד

הבריאות נ' עיריית ראשון לציון, ניתן ביום 4.2.2007, (פורסס בנבו) (להלן : 'יפס''ד משרד הבריאות"),

כדלקמן:

*ייתכנו מקרים לא מעטים שבהם יתעורר קושי של ממש בקביעת ה''מחזיקיי, בייחוד מקום שבו

קיימים שני גורמים או יותר ה''מתחרים"? ביניהס על תואר /בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכסיי, אנ

ליתר דיוק המצביעים האחד על רעהו באומרם כי האחר הינו בעל הזיקה הקרובה ביותר כאמור.

על מנת להכריע בכך, יש לבחון מי מביניהם אכן מקיים את מירב הזיקות הדלבנטיות לנכס.

בהקשר זה ראוי להדגיש כי אין מדובר במבחן טכני-כמותי אלא בניתוח מהותי של הזיקות אשר

במסגרתו יש ליתן משקל יתר לאותן זיקות המשקפות שימוש בנכס והנאה משירותי הדשות הלכה

למעשה.' (פסקה 9 לפסק הדין. (ההדגשה שלנו).

כלומר, המחזיק הנו מי שעונה על מבחן ''מירב הזיקות'י לחלק וה של הנכס.

נפנה גס למבחן שקבע בית המשפט העליון את יימבחן השימוש והתכלית'' ומבחן "הנהנה העיקרי".

לפי מבחן זה, יש לבחון מיהו ייהנהנה העיקרייי מאותו שטח 'ירחוביי, וכאשר התכלית העיקרית או

הכמעט בלעדית של השימוש בשטח המדובר היא לצורכי הנישום עצמו ולא לצורך כלל הציבור -ובכלל

זה - לצורך מעבר ו/או הגעה לבית העסק המדובר ו/או לצורך פריקה וטעינה ו/או שימוש אחר (וראה

לעניין גה את הדברים שנקבעו ה'יפ 786/94 מלירסון בעי'מ נ' עירית קרית ביאליק, תקדין מחוזי %(3)

6,; בג'יצ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע''מ ני עיריית קריית אתא, פייד מח(1) 793) - הרי שלא

מדובר בייסתסיי 'ירחוביי העומד לרווחת/לשימוש הציבור הרחב, אלא בשטח שבו נעשה שימוש ספציפי

לטובת קידוס האינטרסים של העסק השוכן בצדו של אותו יירחוביי ומכאן שניתן לראות בנישוס

המדובר כמי שעושה שימוש בשטח המדובר לצרכיו.

בהתקיים אותס תנאים יש לראות בנישוס כמי שמחציק בפועל וכמי שהינו בעל הויקה הקרובה ביותר

לשטח המדובר ועל כן הוא מחויב בתשלוס ארנונה בגינו.

על בסיס עקרון זה של בעל זיקה קרובה ונהנה עיקרי, מצא לנכון המשיב לאבחן בין כלל דיירי הבניין

ובין אלה שמחויקים ומשתמשים תדיר בקומת החניה. אבחנה זו מקובלת עלינו וכאמור עולה בקנה

אחד עס ההלכה הפסוקה שהובאה לעיל.

.3

.4

;5

אכן מקובל עלינו, שאין להשוות בין מהות והיקף שימוש העוררים בשטח החניה, לכלל דיירי הבניין.

מטבע הדברים, מי שמחזיק בחניה בקומת החניה ושם נמצא רכבו, מגיע לשס בשימוש תדיר ביותר ולא

כמו דייר בבניין שכלל אינו מחזיק רכב בקומה זו.

מקובלת עלינו טרוניית המשיב באשר לטענה בדבר שימוש הדייריס במקלט. טענה זו לא נוכרה בטרס

הגשת הסיכומיס ומהווה הרחבת חזית אסורה. היא גס לא נזכרה בדיון שהתקייס לצדדים, במהלכו אף

הסכימו הצדדים כי המדובר במחלוקות משפטיות ועל בסיס זה גם נקבע הערר לסיכומים.

לעניין הרחבת חוית אסורה ראשית נפנה בעניין וה להוראת תקנה 17 לתקנות, המורה כל:

<בשמיעת הערר לא תיזקק הועדה לכל נימוק שלא יצויין בכתב הערר או בתשובה, אלא אם היא

משוכנעת שהנימוק נשמט שלא באשמת בעל הדין המבקש להיעזר בו, או ששמיעת הנימוק דרושה

למען הצדק.

ראו לעניין זה: המר' 820/95 מנהל הארנונה בעירית חיפה נ' אליעזר שוורץ ואח' (פורסם בנבו). נא ראה

עוד למשל בעייש (ת"א) 7 אחים עופר נ' עיריית הרצליה, [פורסם בנבו]; עמיינ (תייא) 114/02

מנהלת הארנונה נ' הידרה [פורסם בנבו] מיוס 25.3.03, ראו במיוחד עמייג 4219-08-09 תשתיות נפט

ואנרגיה בע''מ נ' עירית חיפה, מיום 10.6.10 [פורסס בנבו) -- שם, דובר בחיוב רטרואקטיבי בהיקף של

עשרות מיליוני ₪ ולמרות ואת נקבע כי דין הטענה בדבר סיווג הנכס להידחות על הסף, אך משוס שלא

הועלתה בהשגה.

סוגיה זו נדונה גם בפני בית המשפט העליון, במסגרת בריים 793/08 ריבוע כחול ישראל בע''/מ נ' מנהל

הארנונה עירית הרצליה (פורסם בנבו) (להלן : 'יפס''ד ריבוע כחוליי), שס נקבעה קביעה מחמירה יותר 7

כי אין לדון בטענה שהוזכרה בכלליות בהשגה -במסגרת סעיף סל - ואשר התבקש להעלותה בשלב

מאוחר יותר במסגרת ערר, תוך שבית המשפט העליון הדגיש את העובדה כי המדובר בטענה שלא נידונה

על ידי מנהל הארנונה בהשגה שהוגשה ומכאן שוועדת הערר לא הייתה מוסמכת לדון בה במסגרת הערר

שהוגש לה.

הדברים יפים לעניינו מקל וחומר, עת המדובר בטענה עובדתית אשר הועלתה לראשונה בסיכומי

העורריס.

למעלה מן הצורך, ממילא אין בטענה זו לשנות את מסקנתנו. שימוש הדיירים האחרים בבניין (שאינס

מחזיקיס בחנייה בקומת החנייה) לצורך הגעה למקלט אינו תדיר באותה רמה של הגעה של מחזיק

חנייה בקומת החנייה למקוס החניה של רכבו. לא מיני ולא מקצתי. לטעמנו, לכל היותר המדובר

בשימוש וניח בלבד אשר אינו מציב את העוררים כמחזיקיס בשטח זה במשותף ביחד עם כלל בעלי

הדירות בבניין אשר אינס מחזיקיס בחניות בשטח קומת החניה. אנו סבורים, ששימוש בהיקף וניח כגון

הגעה למקלט בעתות חירום, אינו מבסס ציקה מספקת לצורך הכרה כיימחזיקיי בשטח משותף (השוו

עייא 9368/96 מליסרון בעיימ נ' עיריית קריית-ביאליק, פייד נה (1), 156 - בדבר היות בעל הזיקה

הקרובה לשטח המשותף המחציק שאותו יש לחייב בגינו, והשוו עייש 3098/97 אלקס, שטרן, אשר, רום

עורכי דין נ' מנהל הארנונה בתל אביב יפו, בעניין עמ'ינ 196/05 אפריקה ישראל נ' מנהל הארנונה

של עיריית תל אביב (פסק דין מיוס 6/7/2006), עת'ימ 183-08 חניון צמרת חולון ע''י אורי לבון נ'

שפר שושנה, מנהלת הארנונה בעיריית חולון [פסק דין מיוס 12/12/2010] - בכל פסקי דין אלו נקבע,

כי גם לצורך קביעה מיהו היימחזיקיי בשטח המשותף, יש לבחון מיהו בעל הזיקה הקרובה והאס סיימת

"יזיקהיי לשטח המשותף. בכל פסקי דין אלו נפסק, שכאשר קייס שימוש זניח שאינו מביא את

המשתמש בגדר ייבעל ויקה קרובה"", הוא לא ייחשב כיימחציקיי בשטחיס המשותפים.

6. אין אנו סבוריס שהשימוש בקומת החניה הוא בר השוואה להיקף השימוש בחצר או למהותו. בעוד

קומת החניה משמשת לחניית רכבים ולכן אין סיבה לדייריס שאינס מחזיקים בחנייה להגיע לקומה זו

באופו יומיומי, החצר מצויה בחזית הבניין, משמשת את כלל דיירי הבניי|, אין בשטחה מחזיק ספציפי

כפי קומת החנייה ואין סוג כזה או אחר של דיירים שמטבע הדבריס יש לו סיבה להגיע לשטח החצר

יותר מכל דייר אחר בבניין.

7. על כן ולסיכוס הדברים, לא שוכנענו שקיימת לעוררים זיקה לשטחי החניה המצדיקה לראות בהם

כיימחזיק'י בחלק יחסי משטחים אלה בלבד ועל כן לא מצאנו כי יש מקוס להתערב בהחלטת המשיב

לגבי אופן חלוקת החלק היחסי בשטחים המשותפים וטענת העוררים בעניין וה נדחית.

דיון בטענת הסיווג:

8. כאמור העוררים טועניס כי יש לחייב את השטחים בקומת החניה בסיווג 'יקרקע לחניהיי, שכן והו

סיווג דומה יותר מאשר מגוריס, הגס שלעמדתם ניתן לראות בקומה זו כקרקע, בהיותה התחתית

הבניין ובשים לב לפסיקה בדבר התכלית שבחיוב מופחת לחניות -- להקל על מצוקת החניה בעיר. כן

נטען כי המשיב אינו מוסמך לשינוי פרקטיקה רבת שניס.

9. בכל הנוגע לטענת שינוי הפרקטיקה - נציין כי אין המדובר בטענה המצויה בסמכות הוועדה. הטענה

הועלתה בכלליות רבה וללא פירוט, אולס ככל שכוונת העוררים כי המשיב פעל בחוסר סבירות ו/או

בחריגה מסמכות ו/או בחריגה מחוקי ההקפאה - הרי נפסק זה מכבר, כי טענות אלה אינן מצויות

בסמכות וועדת הערר. נא השוו בעעיימ 5640/04 מקורות חברת מים בע''מ נ' מועצה אזורית לכיש ואח!

(פורסם באתר נבו) וכן בברייס 4991/04 מנהלת הארנונה בעירית חיפה נ' שילוח חברה לביטוח בע''מ

(פורסס בנבו), עת'ימ 17205-04-13 סופר פארם ישראל בע''מ נ' מנהל הארנונה בעירית אילת (פורסם

בנבו), עעיימ 4068/10 עיריית חולון ני קר פרי בע''מ, עמ' 8 (פורסם בנבו).

0. למעלה מן הצורך, טענה זו בדבר פרקטיקה קודמת לא הוכחה והועלתה בכלליות וללא שום תימוכין.

ועוד נוסיף בגדר למעלה מן הצורך, כי גם אם היה מוכח שהמשיב נקט בפרקטיקה זו בעבר, משנמצא

כי אופן החיוב הנוכחי תואס את דרישות החוק והפסיקה, הרי שממילא אין בכך, הגם אס נניח,

שבעבר פעל המשיב שלא בהתאם לדרישות אלה, כדי לכבול את ידיו ולחייבו להמשיך ולפעול כך גם

בעתיד. נא ראו לעניין זה למשל פסיקת ביהמייש העליון בבגייצ 10777/03 ליאור ארצי ו-44 אח' נ/ ראש

המטה הכללי של צה'יל (פורסם בנבו), שס נפסק, כי כאשר התברר כי נוהל תשלום אשר על פיו עבדה

הרשות בעבר ניתן מתוך החלטה מוטעית אשר גרמה לתשלוס יתר מקופת המדינה - חובה על הרשות

לחדול מיידית מנוהג וה ולא יכולה להישמע הטענה כי עליה להמשיך ולנהוג בדרך זו במקריס נוספים.

1. כך גם שוכנענו כי דין הטענה להידחות לגופה. לשונו של צו המסיס הנה נהירה, ולא ניתן להתעלס מכך

שהסיווג המבוקש - קרקע לחניה - כשמו כן הוא: חניה בקרקע.

2. העוררים מעלים טענה לפיה יש לפרש את הסיווג שבצו המסיס בהתאם לפרשנות תכליתית, הקלה על

מצוקת חניה. על כן ראשית נאמר, כי איננו סבורים שחניה פרטית שמשמשת רק כלי רכב פרטיים

וקבועיס, מגשימה את התכלית של הקלה על מצוקה ברחבי העיר. ואת ועוד, אין זו התכלית שנקבעה

בפסקי הדין אליהס מפנים העוררים. נהפוך הוא. בפסייד חבס נחלקו דעות השופטיס בשאלה האס

תכלית הקלת מצוקת החניה רלבנטית לגבי חניות פרטיות, ודעתו של כבי הש' חשין הייתה שתכלית זו

רלבנטית רק לגבי חניות ומניות ומתחלפות, שלא כגון המקרה דנן. סוגיה זו לא הוכרעה שם ואלו

בפסייד גולדהמר שניתן לאחר מכן, הצטרפה כב' הנשיאה בדימוס נאור לעמדה זו של כבי השי חשין

ועמדתו התקבלה שס כדעת הרוב. ומכאן, שהתכלית אליה מפנים העוררים אינה רלבנטית לחניות

פרטיות מהסוג בו עסקינן.

.3

.4

.5

אך גס כל ואת בגדר למעלה מן הצורך, שכן בשים לב לכך שצו המסים נוקב במפורש במונח ייקרקע",

הרי שאין שוס אחיוה לשונית לפרשנות זו של העוררים.

בתי המשפט קבעו כחוט השני, כי הכלל הבסיסי בפרשנות, לפיו טרס ביצוע פרשנות תכליתית - הנה

בחינת התסיימותו של הכלל הלשוני והאם כלל קיימת אחיזה לשונית בלשון הטקסט - אשר יכולה

לשאת את הפרשנות התכליתית הנטענת - ונפנה בהקשר זה למשל לפסיקתו של כבי הש'י ברק (כתוארו

אז) בעייא %/3622 א' חכם ואח' נ' קופת חולים מכבי, פייד נייב (2) 638 -שם קבע כל:

ששליפת המשמעות המשפטית של הטקסט נעשית על פי אמת המידה של התכלית המונחת

ביסוד הטקסט. אין הוא רשאי ליתן לטקסט משמעות שהוא אינו יכול לשאת בלשון שבה הוא

מבוטא. לכל מובן משפטי צריך שיהיה עיגון לשוני...אמת, המרכיב הלשוני אינו תנאי מספיק

לפרשנות, אך הוא תנאי הכדחי לה (ההדגשות שלנו).

נא ראו לעניין זה גס פסהייד בעמיינ 22338-10-18 מנהל הארנונה של עירית ירושלים נ' בני נחמיה

חצרי א.ב. קידום פרויקטים בעיימ (פורסס בנבו).

עוד נוסיף, כי אין בידינו אף לקבל את הטענה לפיה יש לראות בקרקע כקומה תחתונה של הבניין.

הדבר אינו מתיישב עס השכל הישר ועס הגיונס של דברים ומהווה כשל לשוני. קרקע היא קרקע ולא

קומה תחתונה של בניין. לפי שיטה זו, כל קומת קרקע של בניין יש לסווגה כקרקע.

על כשל לוגי מסוג זה עמד בית המשפט בעתיימ 321/06 חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע'ימ נ'

עיריית אשדוד (פורסם בנבו) = שם נדרש בית המשפט להכריע בשאלה האם ניתן לסווג ים כייקרקע

תפוסהיי ועמד, בין היתר, על הקושי הלשוני, המילולי וההגיוני ובשל כך, בין היתר, דחה את הטענה -7

וזאת תוך שאימץ את קביעות פסק דין נוסף, שקבע שהוא רלבנטי הגם שאינו מדיני הארנונה -עמייש

08| מרינה כנרת בע''מ נ' מנהל מס רכוש טבריה (פורסס בנבו) -שס נקבע כל:

לא מתקבל על הדעת שים הכנלרת - גם אם יש לו קרקעית לקרקע פנויה' ייחשב. נראה לי,

שעל פי מבחן השכל הישר או ההגיון הבריא של חיי המציאות, או אס נזקקים למובן הרגיל ש2

המונת 'קדקע פנויה, מבחן בו נקט בית המשפט בעניין אחד, הנוגע לפרשנות החוק... אין בשום

פנים לומר שהמרינה היא 'קדקע פנויה /*. (ההדגשה שלנו).

ראו לעניין זה גם האמור בעתיימ 1 חברת חשמל לישראל בע''מ נ' עירית חדרה (פורסם

בנבו) - גם במקרה זה דן בית המשפט בטענה שיש לסווג ים כייקרקע תפוסהיי ודחה טענה או תוך

אימוץ האמור בפסקי הדין שהובאו לעיל -גם כן תוך עמידה על הקושי הלשוני, המילולי וההגיונל:

*מצטרפת אני לאמור שם. ע2 פי הגיונם של הדברים ומבחן השכל הישר - כשם ש"ים אינו

*יבשתל, כך *יס' אינו 'קרקע תפוסה. דראו גס התגדרת המילונית של קרקע והיא: //אדמה"?

(מילון אבן שושן). הדברים ברורים ומיותר להוס*ף'/. (ההדגשה שלנו).

לטעמנו, דברים אלה יפים גם לענייננו. גם בניסיון לחייב שטחים מבונים כייקרקעיי, קיים חוסר היגיון

וקושי מילולי ולשוני משמעותיים. כפי שים אינו קרקע, כך גס שטחיס מבונים אינס קרקע.

וכך גם נקבעה בפסייד דלק אליו הפנה המשיב.

לגבי סיווג החלק היחסי כיימגורים" הגם שהוא אינו משמש כמגורים אלא כחניה, צודק המשיב

בהפנותו לאמור בפסקי הדין גולדהמר ואורי ח|, שס נקבע, כי שטחי חניה ומעבר לחניה המשרתיס את

הנכס העיקרי, יסווגו בהתאם לסיווג בו סווג הנכס העיקרי וזאת על מנת למנוע פיצול חיוביס של

נכסים וחיוב כל חלק מהס בסיווג שונה - ומתוך פסהייד:

/באשר לחלקו של הערעור העוסק במיסוי השטחים המשותפים, בין של עסקי המערערים ובין

של חניות המערערים, אני סבודה כי יש לדחות את טענות המערערים. המבחנים שהוזכרו לעיל

לצורך בחינת השאלה האם מדובר בשטח טפל לשטח העיקרי או לשטח בעל תכלית ושימוש

נפרדים אשר יש לסווגו בנפרד מהשטח העיקרי, רלוונטיים במיוחד בעניין זה. בהתאם למבחנים

אלו ואף בהתאס לשכל הישר נראה כי מדובר במקרה מובהק של שטחים טפלים לשטח העיקרי,

המערערים מלינים על מעברים, חדרי מדרגות ושטחי גישה לעסקיהם וכן על שטחי מעבר

בחניונים. אלו שטחים שזיקתם לשטח העיקרי ברורה ואינה שנויה במחלוקת ולא ניתן לסווגם

כשטח עצמאי ונפרד מהשטח העיקוי. שטחים אלה הכדחיים לצורך השימוש בשטחים

העיקריים. לא ניתן לצפות כי המשיבה תסווג כל מעבר, שטח גישה, חדר מדרגות וכו? בסיווג

שונה ועל-פי תכלית שונת'/.

6. כל ואת כמובן למעט מקרה שבו קיים סיווג ספציפי שתואם בדיוק את השימוש שנעשה בחלק היחסי

(כמו למשל צווי מסיס בהם קיים סיווג ספציפי לשטחי מעבר בקניוניס - ברי כי במצב דברים זה יחויב

החלק היחסי בשטחי המעבר בקניון באותו סיווג). אולס בהיעדר סיווג כאמור, בהתאס לפסקי דין

אלה, יחויב החלק היחסי בסיווג החלק העיקרי שאותו הוא משרת, על פי הכלל שייהטפל הולך אחר

העיקריי.

7. מאחר ובמקרה זה כאמור אין סיווג ספציפי ולא ניתן לראות בייקרקע לחניהיי כסיווג ספציפי המשמש

חניה שהנה בתוך בניין, הרי שכדין סווג החלק היחסי בקומת החניה כיימגוריס".

בהקשר זה נציין כי אף אין בידינו לקבל את האבחנה שמבקשיסם העוררים לערוך עס פסייד אפרת

פיתום -- באותו המקרה נקבע, כי אין לחייב לולים לפיטום עופות כיימלאכהיי משום שהסיווג רחוק

מידי מהשימוש שנעשה בנכס. אולם, תשומת לב העוררים, שבאותו המקרה באותה נשימה נדחתה גס

טענת הנישומה שיש לחייב את הלולים כייאדמה לחקלאות'י, שנמצא שגס הוא סיווג שאינו תואס את

מבנה הלולים וכי לא ניתן לראות במבנה כייקרקעיי או ייאדמהיי. לכן פסייד וה רק מחזק את עמדת

המשיב.

סיכום ומסקנות :

8. לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו כי יש להתערב באופן חיוב הנכסים וסיווגם והערריס נדחיס בואת.

9. בנסיבות העניין, לא מצאנו לנכון ליתן צו להוצאות.

0. בהתאס לתקנה 20(ב) לתקנות הערר, קיימת זכות ערעור על החלטה צו, לפני בית המשפט לעניינים

מנהליים בחיפה וזאת תוך 45 ימיס מיוס מסירת ההחלטה.

1. בהתאם להוראת תקנה 0 (ג) תקנות הערר, החלטה זו תפורסם באתר האינטרנט של עיריית עכו, וואת

תוך 10 ימים מיום הגעת ההחלטה לצדדים. הצדדים יוכלו להביע את התנגדותס לפרסוס ההחלטה

בתוך 5 ימיס מיוס קבלת ההחלטה ו

תן החלטה בהתאס.

עו''ד מעיין צפריר גולדנבלום מר יהודה עי

יוייר הועדה חבר הועדה

חבר הועדה

ניתנה היום, 13/09/2022, בהעדר הצדדים.