ש.קמחי - החלטה

1

בפני ועדת הערר לענייני ארנונה ערר מס' 85/2017

שליד עיריית באר-שבע

בעניין: ש.קמחי בע"מ

ע"י עו"ד אמיר דוגין ואח'

רח' הפועלים 23 (עמק שרה באר שבע

העוררת

נגד

מנהל הארנונה של עיריית באר שבע

ע"י ב"כ עו"ד אורן סרוסי

לשכה משפטית עיריית באר שבע

המשיב

החלטה:

העוררת מחזיקה בנכס שמספרו לצורכי ארנונה 9808017, להלן: "הנכס" המצוי בתחום

שיפוטה המוניציפלי של עיריית באר שבע. ממידע שהגיע לעירייה, כך לטענת המשיבה,

התברר כי העוררת נמנעה במשך זמן רב להודיע לעירייה מטעמים השמורים עמה על

אופן והשטח המדויק של הנכס המוחזק על ידה. העירייה לאחר שקיבלה מידע זה פעלה

כמתבקש וחייבה את העוררת החל מ- 01.01.16 בשטח בן 1,379 מ"ר בסיווג של קרקע

תפוסה, ועל כך הגישה העוררת השגה וטענה בין השאר כנגד החיוב הרטרואקטיבי, וכן

העלתה מספר טענות בעניין תיקון שטח וסיווג, והיא סברה כי אין לחייבה גם כקרקע

תפוסה. המשיב דחה בתשובתו את ההשגה ולכן הוגש ערר, ומתוך הטענות בערר ניתן

לסכם כי טענותיה של העוררת המהותיות מסתכמות בשתי טענות עיקריות:

א. לעניין החיוב הרטרואקטיבי וסמכות הוועדה לדון בעניין זה.

ב. טענה כי אין לחייב את שטח הקרקע התפוסה כי יש לסווג שטח של 300 מ"ר בלבד

כקרקע תפוסה.

התקיימו דיונים בפני הוועדה ואף ביום 13.11.2017 ניסתה הוועדה לגשר בין הצדדים על

הפערים והתקבל הרושם שככל הנראה הצדדים קרובים לסיום המחלוקת ביניהם,

אולם, למרבה הצער, לא כך הדבר ולא נראה כל סיכום או הסדר בין הצדדים, ולכן לא

היה מנוס מלקבל את סיכומי הצדדים למתן החלטה של הוועדה.

2

בעניין סמכותה העניינית של וועדת הערר לדון בטענת חיוב רטרואקטיבית, רק בעניין זה

נטען כי סעיף 3(א) לחוק הערר קובע: "מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך 90

ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליהבפני מנהל הארנונה על יסוד טענה

מטענות אלו:

(1) הנכסשבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום,

וכן סעיף (2) ,(3( )4")

מכל האמור לעיל, או בהמשך לפסיקה כפי שנקבע בסדרה של פסקי דין כי סמכות מנהל

הארנונה וועדת הערר מוגבלת לנושאים עובדתיים וטכניים בלבד, ואין הסעיף עוסק

בסוגיות משפטיות מובהקות כגון חיוב רטרואקטיבי, אסור ו/או חריגה מחקיקת

הקפאה וכו' ראה לעניין זה בג"צ 764/88 – דשנים וחומרים כימיים נגד עיריית קריית

אתא פ.ד.מ.ו 1793799, ב.ר.מ 7164/2006 – ויינברג נגד מנהל הארנונה עיריית תל אביב

פורסם בנבו ב- 16.10.2006 וכן ב.ר.מ9817/2006 – ויינברג נגד מנהל הארנונה עיריית תל

אביב – יפו, פורסם בנבו ב- 08.01.2007. וכן ע.ע.מ5640/2004 – מקורות חברת מים

בע"מ נגד המועצה האזורית לכיש.

בסדרת פסקי הדין האלה נקבע כי טענות בדבר חיוב רטרואקטיבי פסול, סבירות וכיו"ב

אינן מצויות במסגרת סמכות וועדת ערר, וכך גם סוגיות כגון חוקיות החיוב, חיוב

רטרואקטיבי, שינוי מדיניות שיטת חישוב, שינוי סיווג, חקיקת הקפאה אינן נתונות

לסמכותה של ועדת הערר וסמכות וועדת הערר מוגבלת כאמור לנושאים עובדתיים

וטכניים בלבד כפי שנקבע הדבר בבג"צ דשנים וחומרים כימיים נגד עיריית אתא. ראה

גם לעניין זה ערעור אזרחי 4452-00 ט ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נגד עיריית טירת

הכרמל. ומכל זאת עולים הדברים כי סמכות וועדת הערר מצומצמת ומוגבלת לנושאים

עובדתיים בלבד בעוד הנושאים האחרים כגון: קריטריונים שנקבעו לאופן הטלת

הארנונה, סבירות, גובה הארנונה, או עצם חוקיות הטלת הארנונה וכן שאלת חוקיותה

של הוצאת שומה רטרואקטיבית כיוצא באלה אינם בסמכותה. ראה גם לצורך זה ע.מ.נ

מרכז 46751-10-10 – ג'ק קובה נגד עיריית חולון, מנהלת הארנונה, פורסם בנבו 17/2012

שם עמד בית המשפט על סמכותה העניינית של וועדת הערר, ולכן בדין ביקשה המשיבה

כי וועדת הערר תדחה לאלתר את טענת העוררת בעניין החיוב הרטרואקטיבי, וזאת כי

ועדת הערר נעדרת סמכות לדון בטענת חיוב רטרואקטיבי, וזאת כפי שנקבע הדבר

בפסיקה של בתי משפט עליון המהווה הלכה מחייבת. ראה גם ע.ע.מ 1280/10 – מעונות

מכבי נגד עיריית רמת גן, וכך גם ב- ע.ע.מ 5640/04 – מקורות חברת מים בע"מ נגד

3

המועצה האזורית לכיש, פורסם בנבו 05.09.2005, להלן פרשת מקורות. וכן ע.ע.מ

9682/2006 – עיריית ראשון לציון נגד בנק הפועלים בע"מ, פורסם בנבו 13.07.2008.

וב– ע.ת.מ 515/2008 – פלסיקס נגד עיריית עכו, נקבע גם כי טענת חיוב רטרואקטיבית

יש להעלותה בפני בית משפט ולא בפני ועדת ערר, וכמובן דרכה של העוררת פתוחה לבית

המשפט להעלות טענותיה שם. לאחרונה פורסם פסק דינן של בית משפט מחוזי עמ"נ

(חי) 34941-12-17 פורספ ביום 17.5.18 ושם נקבע["סמכותה של ועדת ערר מוסדר

בחוק הערר. סעיף 6 קובע כי ניתן לערור על החלטות מנהל הארנונה בהשגות המוגשות

לפי סעיף 3 לאותו חוק. סעיף 3 מתיר לנישום להגיש השגה בנושאים המנויים ושם

והם נוגעים לטענות טכניות או עובדתיות: סיווג הנכס, סוג הנכס, שטח הנכס, טענת

"איני מחזיק" או טענה לפי נפלה טעות באזור שבו מצוי הנכס.

הפסיקה חזרה על העיקרון כי ועדת ערר אינה מוסמכת לדון בשאלת סבירות ההחלטה

או חוקיותה. טענות המערערת לגבי חיוב הרטרואקטיבי הן טענות הנוגעות לסמכותו

של המשיב להטיל את החיוב והן נוגעות לסבירות ההחלטה, ולפיכך אין דבר מצוי

בסמכות המשיב וממילא אף לא בסמכות ועדת הערר. די בכך כדי להצדיק דחיית

הערעור אף בשאלה זו

[- 58270-09-17 ואכלת ושבעת בע"מ נ' עיריית בת יםאף בו נקבע במישרין כי

לוועדת הערר אין סמכות לדון בטענת חיוב רטרואקטיבי! מתוך החלטה:

"בכל הנוגע לקביעתה של ועדת הערר לפיה אין לה ולמנהל הארנונה סמכות לדון

בטענות המערערת נגד החיוב הרטרואקטיבי שהושת עליה, הדין עם הועדה].

כאמור, הוועדה, לאור כל האמור לעיל, ולנוכח הפסיקה המפורשת שצוינה דוחה את

טענת העוררת וקובעת כי ועדת הערר נעדרת כל סמכות לדון בטענת החיוב

הרטרואקטיבי ופתוחה בפניה הדרך לבית המשפט, אולם לא בפני וועדת ערר.

לעניין חובתה של העירייה לתקן טעות בשומת הארנונה, גם כאן רבות ההלכות והפסיקה

הענפה כי שומות הארנונה הינן מעשה חקיקה כשלעצמן, ודרישות התשלום הינן לעולם

יישום של הוראות צווי ארנונה, על כן שעה שמתגלית בשומת הארנונה טעות ביישום צו

הארנונה, הרשות המקומית מחויבת לתקנה. כך נקבע גם בערעור אזרחי 6501/98 –

עיריית הרצליה נגד רפאל חרל"פ ואחרים. שם נקבע כי רשות מקומית רשאית לתקן

טעויות שנפלו וכן גם, וברוח זו פסקו בתי המשפט בשורה ארוכה של פסקי דין. ראה גם

4

ב.עת.מ 1165/2001 (מחוזי תל אביב) מדי פישר בע"מ נגד המועצה האזורית עמק לוד

ת.ק.מ.ח 2002, שם קבע כבוד השופט מודריק כי רשות מקומית רשאית לשנות סיווגו של

נכס ולהתאים את אופי הפעילות לסיווג ההולם. כך גם בבית המשפט העליון ב- ע.ע.מ

104/2003 – אביבה קפלן ואחרים נגד עיריית רמת גן, פ.ד.נ.ח 3, שם נקבע בפסיקה כי כל

שנת מס עומדת בפני עצמה ונתונה לבדיקה מחודשת, כאשר אפילו הסכמים שנחתמו עם

הרשות לאופן החיוב, ופסקי דין אינם מונעים מהרשות המקומית לתקן חיוב מוטעה, כך

נקבע בבג"צ 5705/90 – דשנים וחומרים כימיים בע"מ נגד עיריית קריית אתא, פורסם

בנבו. במסגרת גם ערעור אזרחי (ח.י 3376-11-16) ארנסט אלברט עבדה נגד עיריית חיפה,

שם נקבע שזכותה ואף חובתה של המשיבה לתקן את הסיווג המקורי שנמצא כשגוי,

הואיל וחובתה לגבות ארנונה כדין ועל המשיבה להקפיד על התנהלות שוויונית לגבי כל

מי שנכסיו אינם מאותו סוג הנכסים כפי שיש למערער, ולכן לא ניתן להסכים לכך

שהמשיבה תגבה מהמערער ארנונה נמוכה יותר מזו המגיעה בגין סוג הנכס שהוא מחזיק

בו.

לעניין החיוב הרטרואקטיבי שנטען על ידי העוררת, המשיב טוען כי בהודעת השומה אין

משום חיוב רטרואקטיבי, אלא תיקון שומה בלבד המתבסס על נתוני חיוב אמיתיים.

כאמור, גם סוגיה זאת אינה בסמכותה של הוועדה ולכן הוועדה לא תתייחס לגופו של

עניין בעניין זה. ניתן לציין גם כי בתי משפט גיבשו עקרונות מנחים תוך סימן דגש על

משך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית, מידת הפגיעה באינטרס

ההסתמכות של הפרט, דרך התנהלותו ואשמו התורם אל מול אינטרס הציבור שבגביית

מס אמת. ובוודאי ובוודאי כי במסגרת בדיקה זאת ניתן משקל להתנהגותו של הנישום,

חוסר תום ליבו וניקיון כפיו, הטעיה וכיו"ב, ראה ע.ע.מ 4551/2008 – עיריית גבעת

שמואל נגד חברת החשמל לישראל.

כאן בפנינו, ורק בעקבות מידע שהגיע לעירייה, התברר כי הנכס אינו מחויב בארנונה,

ובשל כך התבצע תיקון שומה רטרואקטיבי שהיה מחויב המציאות. ניתן לומר כי הטענה

של חיוב רטרואקטיבי מלווה בחוסר תום לב וטענת העוררת כי חיוב העירייה לא נעשה

כהלכה, היה טוב לו לא היה נטען. העוררת מכתבי טענותיה ומכתב הערר עולה כי אינה

חולקת על העובדה כי היא משתמשת בנכס ולמרות זאת לא טרחה להודיע מיוזמתה על

השטח המוחזק על ידה, ואף לא שילמה את חיובי הארנונה הנדרשים ממנה כדין בגין

5

אחזקת הנכס. העוררת החזיקה בנכס, לא דיווחה בגינו, לא שילמה ארנונה בגינו, ולהיש

טענות כלפי העירייה אשר באה לתקן את אשר ניתן היה לתקן.

אין ספק כי תיקון השומה נעשה בדין יסודו וזאת מבלי גם לקבוע כי הוועדה נעדרת כל

סמכות לדון בטענה זו, והדברים נטענים רק בדרך אגב ועל מנת להעלות ולהשיב על

טענות העוררת בערר זה.

לעניין טענת העוררת בחיוב נכס בסיווג של קרקע תפוסה, גם עניין זה תטען הוועדה כי

נעשה כדין וכהלכה. העוררת טענה כי הנכס אינו בר חיוב ולחילופין כי יש לסווג רק חלק

מהנכס בשטח של 300 מ"ר כקרקע תפוסה, וכל שאר השטח הנמצא בתוך הנכס עצמו יש

לפטור מחיוב. מתוך ביקור שנעשה במקום על ידי המשיבה נמצא כי העוררת מחזיקה

ועושה שימוש בשטח הקרקע התפוסה, וכאן יוזכר כי על פי ההלכה של בית המשפט

העליון על מנת שקרקע תחשב כתפוסה – יש צורך להוכיח שני תנאים מצטברים: חזקה

בקרקע ושימוש בה.

בעניין השימוש בג"צ קבע, בג"צ פרופיל חן בע"מ נגד המועצה המקומית יבנה, בג"צ

129/84 , פ.ד.י ל"ח4 נקבע לעניין סיווג קרקע תפוסה כי שימוש בקרקע חייב להתבטא

בפעולה חיצונית המעידה על ניצול כלשהו לצורך מסוים. פסיקת בית המשפט פירשה את

יסוד השימוש בצורה רחבה וקבעה ששימוש יכול להיות אקטיבי ופאסיבי, כך שגם

מניעת שימוש מאחרים מהווה שימוש לצורכי ארנונה, ראה פסק דין ב.ר.מ 6239/2004 –

רפאל נגד מנהלת הארנונה של עיריית קריית גת. וכן ע.ע.מ1860/2006 – תשתיות נפט

ואנרגיה בע"מ נגד המועצה המקומית קריית טבעון, שם נקבע: "אין מחלוקת שמדובר

בשטח מגודר, דהיינו, שטח שהשימוש בו נמנע מאחרים. הבחירה למעשה היא בין ראיית

תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ כחייבת בארנונה, לבין הטלת החיוב על הציבור. על כן חל

הגיונם של דברים שציטטתי מפי השופט לוי בעניין תשתיות נפט ואנרגיה בנושא

הצינורות לא אחווה דעה כאן בשאלה מה ייקבע אם תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ תסיר

את הגידור או תצופף את המכלים, אך כשבין המכלים יש רווחים או שיש רווחים עד

הגדרות, גם הקטעים אותה מכנה תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ – שטחים שלא

"בשימוש", הם "בשימוש" לצורך דיני ארנונה, ושוב לא מן המותר להשכיל כי על פי

פסק דינו של השופט ביין, השטחים בין המכלים נחוצים לצורכי ביטחון אחזקה

ושמירה". בבג"צ 764/88 – דשנים וחומרים כימיים נגד עיריית קריית אתא נפסק כי

6

אתרי פסולת אינם פטורים, אלא ברי חיוב כקרקע תפוסה. וכן ב- 2765/98 – איגוד ערים

אילון נגד המועצה האזורית מודיעין פ.ד.נ.ג 4 נפסק כי גם אתר פסולת נכנס תחת

הקטגוריה של קרקע תפוסה. ב- ע.ש חיפה 127/95 תשתיות נפט ואנרגיה נגד מועצה

מקומית קריית טבעון, שם נקבע: כאשר מדברים על שימוש אין לדעתי צורך שהשימוש

יהיה יומיומי, גם אחזקת קרקע לצורך עבודות אחזקה, ואפילו אם עבודות האחזקה

האלה מתבצעות רק מפקידה לפקידה, די בה כדי להוות שימוש. שימוש כזה עונה על

הדרישה – פעולה חיצונית המעידה על שימוש. כאשר המושג "חזקה" בהתאם להגדרת

מחזיק בסעיף 1 לפקודת העיריות(נוסח חדש), המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר,

או בכל אופן אחר, ראה לעניין זה ב.ר.ע 422/85 – חברתבתי גן להשכרה בע"מ נגד

עיריית תל אביב – יפו, ל.ט 3 , שם המחוקק ביקש להדגיש כי בנקטו את הביטוי

"מחזיק" , אינו מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר

לגבי הנכס, אלא למי שהוא יחסית כמובן בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס. זיקתו

של בעל הנכס לצורך עניין זה יכול להידחק למקום שני אם יש שוכר או בר רשות, או

מחזיק באופן אחר. הכוונה היא לחזקה משפטית – קניינית, דהיינו בעלות, שכירות או

חכירה. חרף זאת ההלכה הרחיבה את המונח "חזקה" לצורך חיוב בארנונה, ראשית אין

הכרח שהחזקה תהיה מבוססת על זכות משפטית. שנית, נפסק כי מונח זה חל על בעל

הזיקה הקרובה ביותר לנכס. כך גם נקבע ב- ע.ש חיפה 127/95 – תשתיות נפט ואנרגיה

נגד המועצה המקומית קריית טבעון. ביחס לסיווג קרקע תפוסה קבע בית המשפט

העליון כי המושגים ביסוד הסיווג קרקע תפוסה, חזקה ושימוש הינם כמקבילית

הכוחות, וככל היסוד החזקה חזק יותר – כך נדרש כי יסוד השימוש יהיה חלש יותר

והפוך. וכך נקבע בבית המשפט העליון במסגרת ע.ע.מ 4551/2008 – עיריית גבעת שמואל

נגד חברת החשמל לישראל בע"מ, ושם גם בסדרת פסקי דין אחרים.

בענייננו, הפעילות של העוררת בנכס עונה על שני המבחנים הנ"ל שנקבעו לעניין סיווג

קרקע תפוסה. העוררת עצמה מכתב הערר מטעמה עולה כי העוררת לא מכחישה את

עצם השימוש שלה בשטח הקרקע התפוסה. במסגרת ע.ע.מ 4551/2008 – עיריית גבעת

שמואל נגד חברת החשמל לישראל בע"מ, פסק דין הלכת גבעת שמואל, כך הוא נקרא,

ושם נקבע כי די היה בשימוש פאסיבי כדי לקיים את יסוד השימוש, וכך נקבע בכל

ההלכות בעניין זה.

7

אשר על כן, בהתאם לכל ההלכות שצוטטו לעיל ולפסיקה של בית המשפט העליון, ופסק

דין גבעת שמואל ולאור זאת כי החזקה של העוררת מובהקת ואף לא מוכחשת על ידה,

אף אם מדובר בשימוש פאסיבי הנעשה על ידי העוררת באמצעות גידור כל הנכס ומניעת

שימוש באחרים, או שלטענתה שיש שימוש בשטח רק באזור של 300 מ"ר ולא בשאר

שטח הנכס, נכס שכולו כאמור מגודר ומתוחם כמגרש אחד, הרי שבהתאם להלכות בית

המשפט העליון כפי שצוטטו לעיל, גידור ותיחום הנכס ומניעת שימוש של אחרים

במקום, ולמעשה גם שימוש פאסיבי כמובא בפסיקה מהווה למעשה שימוש ולכן הוכחו

בפנינו שני היסודות הנדרשים לפי ההלכות בפסיקה, דהיינו חזקה ושימוש והם

מתקיימים, ועל כן אנחנו קובעים כי חיוב הנכס כקרקע תפוסה נעשה כדין.

גם בעניין הטענה כי השימוש הוא שימוש עונתי, ההלכה הפסוקה היא כי שימוש עונתי

לסירוגין אינו מזכה את המחזיק בפטור לתקופת אי השימוש. ראה לעניין זה ערעור

אזרחי 1130/90 – חברתהמצות ישראל בע"מ נגד עיריית פתח תקווה, מ.ו 4778 בו פסק

כבוד הנשיא שמגר שהפעלת נכס לסירוגין אינה מזכה את המחזיק בפטור בגין תקופה

של אי שימוש. כך גם לענייננו, וככל והנכס הינו בשימוש לסירוגין חלקי בלבד, אין בכך

כדי לפטור את המחזיק לגבי התקופות בהן לא מתבצע שימוש לחלק מהנכס.

לאור כל האמור לעיל, הוועדה מחליטה לדחות את הערר על כל טענותיו, לרבות הטענות

שאינן נמצאות בסמכות הוועדה בוודאי, וזאת ללא צו להוצאות.

עו"ד אבי פרץ, יו"ר הועדה

שלום בראשי, חבר הועדה

אריה רייטר, חבר הועדה