ערר אלגריסי עופר ואורה-החלטה

1

בפני ועדת הערר לענייני ארנונה ערר מס' 37/2014

שליד עירייתבאר-שבע

בענין: אלגריסי עופר ואורה

ע"י עו"ד עינב וקנין חימי או עו"ד עינב חכמון

העוררת

נגד

מנהל הארנונה של עיריית באר שבע

ע"י ב"כ העורך דין יומי מיסטריאל ואח' המשיב

החלטה:

העוררים עופר ואורה אלגריסי להלן: "העוררים" החזיקו החל מיום 15.02.2004 ועד

ליום 07.01.2014 בנכס שמספרו לצורכי ארנונה– 978877 המצוי ברחוב תוצרת הארץ 3 ,

להלן: "הנכס", בתחום שיפוטה המוניציפלי של עיריית באר שבע, להלן: "העירייה".

ביום ה- 11.08.2013 ביצעה העירייה בדיקהומדידה בנכס, להלן: "הבדיקה הראשונה".

לאור ממצאיה נשלחה לעוררים ביום ה- 25.11.2013 הודעת שומה מתוקנת אשר

במסגרתה שונה סיווג הנכס מתעשייה ומלאכה לפי קוד סיווג 403 לסיווג עסקים לפי

קוד סיווג 303, וכן הוגדל שטחו ב- 10 מ"ר, זאת בגין התקופה שהחל מיום 01.01.2006

ועד ליום 31.12.2013 .

כנגד השומה המתוקנת הגישו העוררים השגה במסגרתה העלו את הטענות הבאות:

הנכס משמש ברובו כבית מלאכה ובחלקו הקטן כמחסן, ולפיכך, יש לחייבו בסיווג

תעשייה ומלאכה. לחיוב גודל שטח הנכס בהתאם להסכם רכישתו. לאור כתב ההשגה

ובכדי לאמת את נתוני הבדיקה הראשונה, הוציאה העירייה בדיקה נוספת לנכס ביום

ה- 06.02.2014 , להלן: "הבדיקה השנייה" במסגרתה נמצא כי הנכס משמש את

העוררים למטרה מרכזית אחת והיא אחסון, וכי העוררים מחזיקים בשטחים נוספים

שלא חויבו קודם לכן בארנונה, תוספת עיקרית בגין שטח גלריה. נוכח ממצאים אלה

תיקן המשיב את חיוב הנכס במסגרת כתב התשובה להשגה מיום ה- 27.02.2014

כדלקמן סיווג 903 סך הכול. תיאור הסיווג – מחסנים אזור ג', גודל 138 מ"ר. תעריף

בש"ח לכל מ"ר – 167.75, ושומה שנתית– 23,149.85 .

כנגד התשובה להשגה הגישו העוררים ביום 07.04.2014 כתב ערר בפני וועדת הערר,

וביום ה- 18.05.2014 ניתנה תשובת המשיב לערר ובו דחה את טענות העוררים

2

במסגרת דיון מקדמי שהתקיים בפני וועדת הערר ביום 14.08.2014 הסכימו הצדדים כי

תיערך בנכס מדידה משותפת. לאחר תיאום שנערך מול העוררים ביצעה העירייה ביום

04.07.2017 בדיקה נוספת בנכס, להלן: "הבדיקה השלישית" אשר העלתה נתוני חיוב

הזהים לבדיקה השנייה. לאחר הדיון שנערך בחן המשיב את טענת העוררים והחליט

לקבל את טענתם לגריעת עוררת 2 מן החזקה בנכס, כך שהחל מיום 15.02.2004 ועד

ליום 07.01.2014 מעדכן המשיב את ספרי העירייה כך שהעורר הוא מחזיק הבלעדי של

הנכס.

עיקר המחלוקת בנושא ערר הינו בשאלת אופן סיווג שטח הנכס לצורכי ארנונה.

הצדדים הגישו את סיכומיהם כפי שהוחלט על ידי הוועדה ולאחר שנתקבלו סיכומי

הצדדים נותנת הוועדה את החלטתה בעניין המחלוקת שבין הצדדים. נציין כי במסגרת

שלב הסיכומים הרחיבו העוררים חזית ואף שינו חזית והעלו לראשונה טענות שלא

הוזכרו על ידם בכתבי ההשגה והערר. יתרה מזאת, נטענו גם טענות שאינן בסמכות

וועדת ערר, וזאת במסגרת כתב הסיכומים של העוררת כגון טענות בדבר חיוב

רטרואקטיבי פסול, חיוב בגין ריבית והצמדה, התיישנות ועוד טענות כנגד התנהלות

העירייה.

כבר בשלב זה ניתן לאמר כי בהתאם לסעיף 3(א) לחוק הערר טענות אלו של העוררים

אינן מצויות במסגרת סמכותה העניינית של וועדת הערר ובשל כך יש לדחותם על הסף.

סעיף 3(א. לחוק הערר קובע עילות ספציפיות בהן מוסמך מנהל ארנונה לדון וכפועל

יוצא גם וועדת הערר, וכך לשונו של הסעיף ולא אצטט אותו. בבג"צ 764/88 – דשנים

וחומרים כימיים נגד עיריית קריית אתא, פ.ד.מ.ו 1793,799 (1992) , מכאן שסמכותו של

מנהל הארנונה מצומצמת היא ומוגבלת לנושאים עובדתיים – טכניים ברורים בלבד.

לשאלות עקרוניות יותר כמו הקריטריונים שנקבעו לאופן הטלת הארנונה, סבירות גובה

הארנונה וכד', אין הוא רשאי להידרש. אם זה הדין בסמכותו של מנהל הארנונה, אלא

זהו גם הדין לגבי סמכותה של וועדת הערר והשופט המחוזי, שכן אלו מהוות ערכאת

ערעור על החלטותיו של הנ"ל.

3

נדון אחת – אחת בטענותיהם של העוררים:

לטענה ראשונה סיווג הנכס- לטענתם של העוררים הנכס משמש ברובו לצורכי תעשייה,

הואיל ומורכבים ו/או מתוקנים בו ממ"טים, מנועים וטורבינות אשר נלקחים מהנכס

ומותקנים אצל לקוחות העוררים, לאור כך לטענתם יש לחייב את הנכס בארנונה

בהתאם לסיווג תעשייה ומלאכה, לטענת המשיב העוררים אינם עוסקים בפעילות של

ייצור, בנכס מתבצעת בעיקרה פעולת אחסון, כך שחיוב העוררים בהתאם לסיווג

מחסנים נעשה כדין ובהתאם למצב העובדתי והמשפטי הקיים בנכס. אכן נראית לנו

טענת המשיב כנכונה, הן עובדתית והן משפטית. ומקבלים את קביעת המשיב,

לעניין סיווג הנכס כמחסנים- הרי השימוש בפועל שעושים העוררים בשטח הנכס

מתאפיין בעיקרו בפעולת אחסון המשרתת באופן בלתי נפרד את עסק העוררים בתחום

מערכות החשמל. כידוע, נכס מחויב בארנונה כללית בהתאם לסיווגו בצו הארנונה, סיווג

זה נקבע בהתאם לסעיף 18א. לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי

התקציב התשנ"ג -1992, ולפי סיווג הנכס, שימושו ומקומו. בהקשר זה נקבע לא אחת כי

המבחן העיקרי לצורך סיווג נכס וקביעת תעריפי ארנונה שבו יחויב הינו מבחן השימוש

בפועל שנעשה בו, ראה ב.ר.מ 2485/2007 – מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נגד מגן דוד

אדום לישראל, וכן ערעור אזרחי 7975/98 – אחוזת ראשונים רובינשטיין שותפות

רשומה נגד עיריית ראשון לציון. במסגרת התשובה להשגה שונה חיוב הנכס וסווג

כמחסנים לפי קוד 902, סיווג המבואר בהוראת סעיף 24 לצו הארנונה, וכך קובע הסעיף-

שטח מחסן כמבנה צמוד עיקרי ובין כמבנה נפרד המשמש ומשרת את מטרות העסק

כמפורט בפריטים 4,10,23 , יחויב בארנונה בשיעור של 75% ומפורט לעיל לגבי אותם

מבנים. שטח בגודל 133.26 מ"ר המשמש את העוררים לצורכי אחסנה, פוליגומים 219 ו-

219/ב לתשריט העירייה, שטח זה מורכב מ- 78.06 מ"ר בקומת הקרקע של הנכס בו

מותקנים מדפים לאחסון סחורה, וכן לגלריה בגודל של 55.20 מ"ר אשר נמצאה במהלך

שתי הבדיקות הראשונות כמשמשת לצורכי אחסנה, וזאת הסתמכה העירייה על העתק

תמונות המדפים בנכס, וכן העתק תמונות הגלריה במסגרת שתי הבדיקות הראשונות,

וכן העתק תמונות הגלריה במסגרת הבדיקה השלישית. שטח בגודל 4.74 מ"ר המצוי

בקומת הקרקע של הנכס או בצמוד לשטח האחסון מכיל בשטחו ריהוט כשולחן, כיסא

משרדי, שידות, מגירות ולוח. נכס זה נמצא בבדיקות העירייה כמאובזר במדפים רבים,

גדולים ורחבים עליהם מאוחסנים בין היתר גלגלי צינורות, ארגזים בהם מלאי של

4

הנכס, קרטוני סחורה, חלקי חילוף, קליק שירות ג'ריקנים, מכלי ספריי, סולמות וכד'.

גם המדפים שבנכס כמעט ואינם ריקים, אלא שהועמס ציוד רב בשטחם, ואף ברצפת

הנכס מצויים קרטוני סחורה שרוקנו מתוכנם. ניתן לומר כי כבר במסגרת הדיון

המקדמי טענו העוררים כי פעילותם בנכס עוסקת במתן שירותי אחזקה לבנקים, מרכז

מסחרי כדוגמת "ביג", תוך הרכבת לוחות חשמל בנכסי הלקוחות, וכן במתן שירותים

הנוגעים למשאבות ביוב.

ניתן להסיק כבר מתוך האמור לעיל כי הנכס הינו למעשה מחסן המשמש את העוררים

לאחסון כלל הסחורה, כלי השירות (סולמות, צינורות, מוטות ברזל) המאפשרים מתן

השירות ללקוחות וביצוע פעולות התקנה הנעשות אצל הלקוחות ומחוץ לשטח הנכס. גם

ניתן להסיק מתוך זאת כי הנכס הינו כלי עזר איחסוני המסייע לתועלתם הכלכלית של

העוררים. לפי מבחן השימוש ותכלית הנכס השימוש העיקרי בנכס הינו אחסון מסחרי

כאשר הנכס משמש את עסקי העוררים לצורכי התקנות לוחות חשמל אצל לקוחות.

נראה לנו כי פעילות העוררים בנכס אינה עולה כדי ייצור שיש לסווגו כתעשייה ומלאכה

כי ככל שמתקיימת בנכס פעולת תיקון או הרכבה של לוחות חשמל כפי שטוענים

העוררים, הרי שהן טפלות לפעולת האחסון העיקרית בנכס.

בכל האמור בסעיף המסווג תעשייה ומלאכה לפי קוד 402 לצו הארנונה אומר כדלקמן

בניינים המשמשים או המיועדים לשמש מפעלים לרבות מפעל עתיר ידע, מלאכה או

מוסכים, כולל סככות ומחסנים הצמודים אליהם. מפעל תעשייה ומלאכה מוגדר בסעיף

1 לצו הארנונה של העירייה כבניין שבו מבוצעת עבודת ייצור באמצעות מכונות, או

מלאכת יד באמצעות כלי עבודה, וכן בניין המשמש למפעל עתיר ידע.

בהתאם לצו הארנונה, על מנת לסווג את העוררים כתעשייה ומלאכה, על הפעילות בנכס

למלא אחר דרישת קיומה של עבודת ייצור באמצעות מכונות, מלאכת יד, או לחילופין

למלא אחר סיפא של הסעיף ולשמש כמפעל עתיר ידע, מפעל הייטק, ובוודאי לא מצאנו

כי העוררת חוסה תחתיו. ראה ב.ע.ש (חיפה 180/96) מינקה סחר בע"מ נגד עיריית חיפה

פורסם בנבו ב- 26.08.98, שם נקבע כי השימוש במונח תעשייה לצורכי ארנונה הכללית

מתייחס לפעילות ייצורית בלבד. כאן מבדיקות העירייה בנכס נתקבלה תמונה ברורה

לפיה אחסנה היא עיקר הפעילות בנכס ולא מתקיימת בנכס כל פעילות ייצורית,

ומקובלת על הוועדה בדיקתה של העירייה.

5

פסיקת בתי משפט קובעת כי לצורך סיווג הנכס כתעשייה יש לעמוד במס' מבחנים, ראה

לעניין זה ע.מ.נ (ת"א 186/2007 )– יהודה ניהול ומידע מקרקעין ונכסיםבע"מ נגד מנהל

הארנונה בעיריית תל אביב – יפו, וכן ערעור אזרחי 1960/90 – פקיד השומה תל אביב נגד

חברת "רעיונות בע"מ" , פ.ד.מ.ח (1200) פורסם בנבו.

גם אם תתקבל טענת העוררים כי אכן מתבצעות בשטח הנכס פעולות תיקון ו/או הרכבה

של לוחות חשמל, אזי כי בעצם בפעולות אלו לא מתקיים כל שינוי מוחשי של אותם

לוחות חשמל. העוררים אינם מבצעים תהליך ייצור שהוא על גבי אותם לוחות, אלא

שלכל היותר מדובר בתיקון – הרכבה פשוט לצורך התקנה אצל לקוחות העוררים.

וברור לנו כי טיב פעילותם העסקית של העוררים היא במתן שירותי התקנת לוחות

החשמל אצל הלקוח.

בהתאם להלכה, "הטפל הולך אחרי העיקר". פעילות זו טפלה לאחסנה המהווה את

עיקר תכלית הנכס המשתרעת על פני 133.26 מ"ר המהווה 96.5 מכלל שטח הנכס. לכן

אנחנו קובעים כי עסקם של העוררים אינו מהווה מפעל, לא מתקיימת בשטחו פעולת

ייצור, ובוודאי שלא פעולות לייצור לוחות חשמל, מנועים ומשאבות. לעוררים אין כל

נגיעה בייצור לוחות חשמל, לא קיים אצלם רישיון לייצור ואין בנכס כל מכונות

לייצורם. בסעיף 16 מכתב הסיכומים טענו העוררים כי מצוי בנכס ציוד המשמש

להרכבה, תיקון ובניה, אולם אין הם מציינים מהו אותו ציוד, ולא צירפו כל צילום של

הציוד, דבר תמוה ביותר, גם לא הובאה כל ראייה לוועדה בעניין זה.

בעניין ע.ע.מ 2503/13 – אליהו זוהר נגד עיריית ירושלים, פורסם בנבו, להלן: "עניין

זוהר" אפיין בית המשפט נכס המשמש לצורכי תעשייה כמפעל העוסק בייצור המוני.

נכס המשמש לתעשייה מאופיין ככלל בכך שמתקיימת בו פעילות ייצור מוצהר מחומר

גלם במבנה תעשייתי באמצעות מכונות ופועלי ייצור. מפעל תעשייה מאופיין גם בכך

שהוא עוסק בייצור המוני של מוצרים ולא בייצור על פי הזמנה של לקוח ספציפי.

העוררים לא עמדו בנטל להוכחת קיומה של פעילות תעשייתית בנכס, לא צורף לא לכתב

הערר ולא לסיכומים כל ראיות בתמונות או אסמכתאות המעידות כי יש בנכס מכונות,

כלים המשמשים לייצור בפועל, וכן לא צירפו תיאור מספק של אותן מכונות או פועלם

כמשמעות מפעלים-בתי מלאכה.

6

ניתן לומר כי במקרה שבפנינו העוררים אינם מוציאים לפועל את ייצורם של לוחות

החשמל, ולכל היותר נעשה על ידם תיקון, הרכבה בהיקף מצומצם ביותר, ולכן המדובר

לכל היותר בפעולת עזר לפעילות עסקית של העוררים. נראה לנו גם כי מרכז הכובד של

הפעילות בנכס היא במתן שירותים ולא בייצור. העוררת, למעשה, במסגרת פעילותה

העסקית מעניקה שירותים ללקוחות השונים בהתקנת לוחות חשמל ושירותים הקשורים

למנועים ומשאבות.

לדעתנו, מרכז הכובד של הפעילות בנכס של העוררים הוא במתן שירותים ולא בייצור,

שהיא למעשה מעניקה שירותים ללקוחות השונים בהתקנת לוחות חשמל ושירותים

הקשורים למנועים ומשאבות. פעילותם של העוררים הינה חלק מן המערך העסקי של

מתן שירות, שירותי חשמל, וכלל לא מדובר בשטח מפעל הזכאי להיות מחויב בסיווג

מופחת של תעשייה ומלאכה.

מכל מקום, ידוע כי מי שמבקש להראות כי חיובו בארנונה איננו כדין – עליו נטל הראייה

ולהראות, וראה ר.ע.א 1436/90 – גיורא ערד נגד מנהל מע"מ, פורסם בנבו. וכן ב.ר.מ

9205/2005 – עיריית טבריה נגד היפרשוק 1991 בע"מ, פורסם גם בנבו. וכן מפנה ל-

ע.מ.נ (תל אביב יפו 143/2002) יעד פרזול 1984 בע"מ) נגד מנהל הארנונה של עיריית תל

אביב. וכן ב- ע.מ.נ 206 חן 50-10-15 – דפוס הנמל בע"מ נגד מנהל הארנונה בעיריית

חיפה, פורסם בנבו ב- 10.01.2016. להלן: "עניין דפוס הנמל", ושם נקבע כי בהיעדר

תשתית עובדתית מספקת אין לנו אלא את שנטען והוכח. כל שהוכח הינו כי הנכס

משמש לאחסון קרטונים וכי אין בו כל מכונות ייצור, ולא נעשות בו כל פעולות ייצור

במוצרים. בנסיבות אלו כאשר מדובר בנכס נפרד המשמש לאחסון יש לסווגו בנפרד על

פי שימושו, וכך נקבע בפסק דין זה.

דבר נוסף, נתוני שומת ארנונה שבספרי העירייה עומדת להם חזקת התקינות, ולעניין זה

קובע סעיף 318 לפקודת העיריות בזו הלשון: פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה

שנקבעה ושומה שנעשתה לפי הפקודה התקבלו בלי כל ראייה אחרת כראייה לכאורה

על קביעת ארנונה או על עשיית השומה ועל תוקפן. העוררים שוב משום מה, לא צירפו

אסמכתאות ראויות כגון תמונות שיטיבו לשפוך אור על הנעשה בשטח הנכס.

7

הואיל וכך, דין טענות העוררים להידחות, זאת בהסתמך על הוראות חוק ופסיקה,

ובעצם העובדה כי העירייה ביצעה בנכס שלוש בדיקות כנדרש.

לעניין טענת העוררת לשטח הנכס- העוררים טענו כי שטח הנכס לא השתנה מאז

רכישתו וכי יש לחייבם בהתאם להסכם הרכישה של הנכס מיום ה- 18.01.2003 בגין 93

מ"ר בלבד. משום מה במסגרת שלב הסיכומים שינו העוררים חזית וטוענים כי יש לחייב

את הנכס מארנונה בגין 86 מ"ר בלבד. אף הרחיבו חזית וצירפו במסגרת נספח ח' לכתב

סיכומיהם תשריט מדידה של הנכס לתמיכה בגרסתם החדשה. כבר נטען לא אחת

בפסיקה רחבה כי טענות ונימוקים אשר לא הועלו על ידי העוררים בכתב ההשגה ואף לא

בכתב הערר מהווים הרחבה ו/או שינוי גרסה שוועדת הערר לא יכולה להתיר, וזאת

בהתאם לתקנה 17 לתקנות הרשויות המקומיות ערר על קביעת ארנונה כללית, סדרי דין

בוועדת ערר תשל"ז 1977 שנוסחה כדלקמן הגבלת הדיון לנימוקים- בשמיעת הערר לא

תזדקק הוועדה לכל נימוק שלא יצוין בכתב הערר ובתשובה, אלא אם היא משוכנעת

שנימוק נשמט שלא באשמת בעל דין המבקש להיעזר בו, או ששמיעת הנימוק דרושה

למען הצדק. העלאת טענות העוררים לראשונה במסגרת שלב הסיכומים כאשר לא בא

זכרם כלל במסגרת כתב ההשגה בכתב הערר, מהווה הרחבת חזית אסורה. ראה לעניין

זה א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית 2007, עמוד 97, שם נקבע:

האיסור להרחיב חזית עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקות כפי

שהוצבו בכתבי הטענות לראשונה, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשה לתקן את

כתבי הטענות, או אם בעל דין שכנגד נתן לכך את הסכמתו במפורש או מכללה. ראה א.

גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית 2007, עמוד 97. לא אחת קבעו בתי

המשפט כי העלאת טענות חדשות כמו גם הצגת מסמכים חדשים מהווה הרחבת חזית

ודינם להידחות. ראה לעניין זה ע.מ.נ 4219-08-09 – תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נגד

עיריית חיפה, בציינו כי נישום מנוע מלהעלות בכתב הערר טענות ונושאים אשר לא

נכללו בהשגה שהוגשה על ידו.

ביום 14.11.2017 ניתן פסק דין של בית משפט מחוזי ב- ע.מ.נ לאומית שירותי בריאות

נגד מנהל הארנונה בעיריית עכו. בית המשפט בעניין לאומית קבע שאינו יכול לדון בעניין

היות ולאומית לא הציגה את אישור שר הבריאות בפני העירייה או/ו לדיון בוועדה, וכן

לאחר מכן בעת הדיון עצמו בפני הוועדה. ומשכך החליט כי מסקנת וועדת הערר שלא

ליתן את הפטור בארנונה המקובלת.

8

אשר על כן, כפי שכבר נקבע, הוועדה מחליטה לדחות טענותיהם של העוררים אשר

הועלו על ידם לראשונה בכתב הסיכומים, לרבות טענת העוררים לחיוב הנכס בגין 86

מ"ר, וכן מורים על הוצאת תשריט המדידה שצורף על ידי העוררים בתיק ערר זה

כאמור, רק בשלב הסיכומים צירפו העוררים תשריט מדידה מטעמם. תשריט זה לא

הובא בפני המשיב בשום שלב של ההליך לצורך בחינתו, ואף לא הוצג למודד של העירייה

במסגרת המדידה השלישית שנערכה, מדידה משותפת אשר הסכימו הצדדים לקיומה

במסגרת הדיון המקדמי. כל שהוצג בפני הוועדה הם הסכמי הרכישה, השכירות של

הנכס אשר מהם רוצים העוררים להסיק את גודל שטח הנכס. ברור הוא כי אין משמעות

מיוחדת לשטח המוגדר בהסכם הרכישה, ואין בו כדי להוות ראייה להוכחת טענותיהם

של העוררים. העירייה בוודאי שאינה צד להסכם וממילא אינה כפופה לו, לא כל שכן

כאשר מתברר כי השטח לחיוב הארנונה גדול יותר מזה המוגדר בהסכם. והרי במקרה

זה ערכה העירייה שלוש בדיקות ומדידות בנכס, צילמה את הנכס וכן הציגה תשריטי

מדידה ערוכים כדין בהתאם לשיטת המדידה הנהוגה בעיריות. העירייה בחנה והוציאה

מודדים לבדיקת הנכס וממצאיה הובאו באופן מסודר בפני הוועדה לצורך קבלת

טענותיה, לא כך עשו העוררים.

טענה נוספת שנטענה על ידי העוררים היא בעניין אי החזקה בנכס-לטענות העוררים

במסגרת סיכומיהם לעניין אחזקה בנכס העולות כדי הרחבה או שינוי חזית גם בעניין

זה. אף לציין כי החברה כמחזיקה בנכס החל מיום 18.01.2013 אינה עולה בקנה אחד עם

הסכם הרכישה שצורף על ידי העוררים לכתב הערר, ולא עם המעודכן בספרי העירייה.

מבדיקה כטענת העירייה בספריה עולה כי ביום 15.02.2004 עודכן לראשונה העורר אחד

כמחזיק בנכס. סעיף 325 לפקודת העיריות קובע חדל אדם ביום מן הימים להיות

בעלים או מחזיקם של קרקע או של בניין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות

הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעירייה, ולאחר מכן לא יהיה חייב

בשיעורי ארנונה נוספים. אין האמור גורע מחבותו בשיעור ארנונה המגיעים מלפני

מסירת ההודעה. החובה המוטלת מסעיף זה היא על מחזיק שחדל להחזיק בנכס להודיע

לעירייה על הפסקת חזקתו בנכס. למעשה, תוקפה של הודעה בדבר שינוי חזקה בנכס

בהתאם להוראות סעיף 325 לפקודת העיריות הינה מיוםקבלתה בעירייה, שכן רק אז

9

מועברת החזקה בנכס וחיובי ארנונה בגינו למחזיק החדש כך שכל זמן ולא קיים

המחזיק את חובתו ולא הודיע כי חדל מלהחזיק בנכס, חייב הוא בארנונה בגינו.

ולמקרה דנן, דבר העברת החזקה בנכס נודע לראשונה לעירייה כטענתה ולפי הרישומים

במסגרת השגת העוררים מיום ה- 08.01.2014 ולא קודם לכן. העוררים לא מסרו

לעירייה הודעה לעירייה על שינוי מחזיק בהתאם להוראות החוק מיד עם כניסת החברה

לנכס, ואף לא במועד חתימת הסכם השכירות שנחתם עמה, ועל כך אין להם אלא להלין

על עצמם.

כאן המקום להזכיר גם בהחלטתנו זו כי רשות מקומית אינה מוסמכת לוותר על כספים

המגיעים לה על פי דין, וכן אינה יכולה ליתן הנחה בחיוב נכסים שלא מכוח הוראת חוק

ברורה או באישור השרים. ראה ערעור אזרחי 7368/2006 – דירות יוקרה בע"מ נגד ראש

עיריית יבנה, וכן ע.ע.מ 5666/2009 – עיריית פתח תקווה נגד ישירIDI חברהלביטוח

בע"מ. מאמור בפסקי הדין האלה עולה כי רשות מקומית רשאית ואף חייבת לשנות את

אופן חיובו של נכס בארנונה כללית, כאשר הסתבר לרשות כי נפלה טעות בהטלת ארנונה

וכי אופן החיוב בשנה החולפת אינו תואם את הוראות הדין. העיקרון שנקבע בתקנות

ההסדרים לפיו הבסיס להטלת הארנונה הוא הסכום המגיע כדין בגין הנכס ולא הסכום

ששולם בפועל בשנה קודמת. דברים שמצאו את ביטויים גם בערעור אזרחי 5746/91 –

החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ נגד המועצה המקומית בית שאן, בפדי

פ.ד.נ 3 (876) , וערעור אזרחי 6501/98 – עיריית הרצליה נגד רפאלהחרל"פ ואחרים.

וכן 1154/2005 – רהיטי גל טל בע"מ, ו- 92 עותרים נוספים נגד עיריית קריית גת

נראה לנו כי מן הדין היה לתקן את חיובו של הנכס בארנונה, ואין כל מקום כי העירייה

תמשיך להנציח אי חיוב כדין. בוודאי שדבר זה יש בו משום קיפוח של נישומים אחרים

אשר משלמים את חיובי הארנונה בגין נכסיהם כדין.

10

לעניין טענתם של העוררים גם בכל הקשור לחיוב בגין ריבית והצמדה- הרי שם נקבע

גם כי כאשר מכלול הנסיבות הרלוונטיות מצדיק הטלה של ארנונה למפרע, יש להוסיף

לסכום זה גם הפרשי הצמדה וריבית. הטעם לכך הוא שמועד החיוב נובע מצו הארנונה,

ולאו דווקא מהודעת החיוב של העירייה. לעניין זה פסיקתו של בית המשפט העליון ב –

ב.ר.מ 4991/2004 – מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נגד שילוח חברה לביטוח בע"מ

הרי חיוב התשלום בריבית והצמדה נועד לשמור על ערך החוב בערכים ריאליים ולפיכך,

הוא מותר ואף מחויב המציאות בנסיבות העניין.

לעניין זה, כפי שהעיר כבוד השופט חשין, בפסק דין מנחמי מגדלי דוד, רשות מקומית

היא מעין משק סגור להוצאות ולהכנסות. כפי שנקבע בערעור אזרחי (ח.י 1151/2000 )

דודשטסל ושות' בע"מ נגד עיריית חיפה. בנסיבות אלה ראוי היה כי מי שנהנה משירותי

המועצה היא גם המממן תוך שמירה על שוויון ועל צדק בהטלת חיובים או בהענקת

זכויות. מקום בו תינתן האפשרות לחייב אחד שלא לשלם את חובו במועד יטיל למעשה

הכבדה תוך הפרת עיקרון השוויון על נישום אחר שהקפיד במועד התשלום. חיוב בריבית

והפרשי הצמדה אינם רק שיערוך ראוי של חוב הארנונה, אלא גם מהווים תמריץ לחייב

לסלק את חובו במועד, וכן מתן פיצוי לרשויות המקומיות על הנזק שנגרם להם במקרה

של פיגור בתשלום החובות, כך שמבחינת כדאיות כלכלית אישית של המאחר בתשלום

החוב לא יעדיף בעיניו לדחות את התשלום למועד אחר, דחייה שיהיה בה כאמור להטיל

נטל על האחר. הרי כפי שכבר נפסק לא אחת, חובתה של העירייה לגבות מס אמת ואין

העירייה יכולה לוותר או להפחית סכומי כסף שהחוק קבע כי הם תשלומי חובה. דברים

אלה קיבלו ביטוי בהלכות רבות ובהלכת בית המשפט העליון בערעור אזרחי 7368/2006-

דירות יוקרה בע"מ נגד ראש עיריית יבנה מר צבי גוברי, פורסם בנבו 27.06.2011 .

11

לטענתם הנוספת של העוררים להתיישנות- הודעת השומה המתוקנת אשר הוצאה

לעוררים אינה נחשבת כלל כחיוב רטרואקטיבי בכל הנוגע לשנת 2013, שכן מדובר

בשומה המתקנת שומה ראשונית שיצאה באותה שנת מס. לפיכך, עסקינן בשומה

מתוקנת וכך טענת ההתיישנות אינה חלה לענייננו.

לאור כל האמור לעיל, אנחנו דוחים את טענות העוררים על כל חלקיהן, וסעיפיהם

ודוחים את הערר ללא חיוב בהוצאות.

עו"ד אבי פרץ, יו"ר הועדה

רו"ח יגאל מימון, חבר הועדה

אלי סחייק, חבר הועדה