החלטה- ברטגולץ יוני ולובה חן

1

בפני ועדת הערר לענייני ארנונה ערר מס' 23/2018

שליד עירייתבאר-שבע

בעניין: יוני ברטגולץ

העורר

נגד

מנהל הארנונה של עיריית באר שבע

ע"י ב"כ עוה"ד אורן סרוסי ו/או עוה"ד עביר והבי אבו חיה

ו/או עוה"ד אלמוג חזות

המשיב

החלטה:

בתיק זה התנהלו דיונים וכבר במועד 03.09.2018 בפרוטוקול לאחר שהוועדה שמעה את

הצדדים היא המליצה לעורר למשוך את הערר ואף המליצה לו להיוועץ עם עורך דין

שהוא בקיא בתחום ובפסיקה, אולם למרבה הצער המערער לא רק שלא עשה זאת, אלא

התעקש שהוא לא חייב לשלם והוא לא ישלם דבר ושעל העירייה להוכיח את הטענות

שלה, ולכן המערער גרר את העירייה לניהול של התיק הנ"ל עם הבאת עדים ושמיעתם

בישיבה שהתקיימה ביום 28.01.2019 בדיון הוכחות, לשם הוזמנו כל הצדדים והעיד

הפקח מטעם העירייה, וכן העיד המערער ואביו שהיה עד מטעמו. יש לציין גם כי המשיב

חזר בו בהתחלת הדיונים מבקשתו לסילוק על הסף היות והמערער לא היה מיוצג.

כאמור התקיים דיון הוכחות בתיק זה, נשמעה עדותו של הפקח – מר יוסף גלר אשר

העיד בפנינו ונחקר חקירה נגדית על ידי המערער וגם על ידי חברי הוועדה, התרשמנו

מעדותו של מר יוסף גלר שהיא אמינה. הבנו כי הוא בעצמו היה במקום פעמיים,

(ראה עדותו בעמוד 38 לפרוטוקול מיום 28.01.2019 , )ושם הוא אומר גם– "לא ראיתי

שום סימן של מגורים, ואנחנו יודעים להבדיל בין לבין. לא היה שם שום סימן שמראה

מגורים", עדותו מקובלת עלינו. בהמשך חקירתו הנגדית אמר אותו פקח והוא הסביר

למה כוונתו," כלומר מכונת כביסה, כביסה מלוכלכת, כל מיני מקררים הם ענייני

דיומא, זאת אומרת בשוטף מה שאתה אוכל ואני אוכל בבית, אין שום דבר. הייתה שם

איזושהי ספה, ספה פה – ספה שם שהייתה עליה איזו כרית או סמיכה למראית עין

לכאורה, זה מה שראיתי וזהו, והמקום עבד כל הזמן". לטענת הפקח המקום הזה עבד

2

כל הזמן"במיוחד בסופי שבוע, בחמישי – שישי למגזר של יוצאי ברית המועצות.

המקום לא היה מגורים כי היו להם כתובות משניות גם בתקופה שהיו גרים במצדה,

הכתובת של האמא שהיא בעלת הנכס אם אני לא טועה" – כך אומר הפקח, "אף פעם

לא ראיתי שום סימן, אני חוזר ומדגיש, לא ראיתי שום סימן של פרופר מגורים כמו

שאני רואה במקומות אחרים". הפקח הסביר בפני הוועדה כי לא ניתן לו על ידי אותו

מערער לבוא בזמן שהפקח רצה לבצע את הביקורים, וכך הוא אומר – "ניסינו לבוא

ויוני לא נתן לנו, הוא לא נתן לנו את ההסכמה לבוא, יוני תמיד הכתיב לנו את מועד

ההגעה שלנו, חד וחלק, הוא הכתיב לנו".

הפקח גם תיאר בפנינו מקרה שהיה שם – " עברתי בערב ורציתי כמו שאתה אומר

לבדוק, הבן אדם רץ אחרי עם סכין ואחר כך הם באו וביקשו שאני אוותר לו, עברתי

לסדר היום. אני יכול להביא לך את המשפחה שלי שראתה את זה שהבן אדם רץ אחרי

עם סכין. בעבודה שלי לא ידעו את זה כי אני רציתי להבליג, לא רציתי לבוא ולחמם

גזרות, אז רציתי לבדוק אם אכן המקום עובד". המשיך הפקח וטוען בחקירתו בעמוד 46

לפרוטוקול בחקירתו הנגדית–" המקום פעיל רק אחרי הצהריים, זאת אומרת משעות

הערב והילך, הוא פעיל חד וחלק. ניסיתי באופן עצמאי איך אומרים, לסגור את הפינה,

לראות שאם אכן הוא צודק או שאנחנו צודקים כי המקום עובד. ניסיתי לבוא ולהיכנס

אז הם ישר התנפלו עלי, אמרתי לכם שאני לא שייך למגזר הזה וכשבאתי לשם כולם

התנפלו עלי, ניסיתי להיכנס ולשאול איפה בעל הבית ואיפה המנהל".

לאחר עדותו של הפקח שמענו את עדותו של אביו של המערער והמערער עצמו. ניתן

לומר בלשון המעטה, העדויות שלהם לא השאירו רושם טוב בפני חברי הוועדה, ולא ניתן

להאמין ולסמוך עליהם, ומה עוד כי קיים סכסוך בין הבן לאב, והאב בוודאי שהוא רצה

לעשות הכל כדי לעזור לבנו על מנת להתקרב אליו. לאחר שהם בסכסוך זמן רב,

מכל מקום, גם עדותו לא סייעה למערער. המערער בעצמו הסתבך במהלך עדותו ועדותו

הייתה מלאה סתירות וזאת בלשון המעטה, לא נאמר דברים מעבר לכך.

הוועדה לא מיצתה את הדין עם המערער ולא מחקה על הסף את הערר מפאת איחור

בהגשתו, ואפשרה לו להשמיע את דבריו ולהביא את עדיו ולנהל משפט הוכחות.

הוועדה מחליטה כי סיווג הנכס וחיובו הינם כדין, הרשות כפופה לאמור בחוק ההסדרים

ולתקנות שהותקנו מכוחו.

ראה ע.ע.מ 2503/13 – אליהו זוהר נגד עיריית ירושלים, פסקאות 16 ו-17, סיווג זה נקבע

בהתאם לסעיף 8/א לחוק ההסדרים במשק המדינה, תיקוני חקיקה להשגת יעדי

3

התקציב התשנ"ג1992 הקובע– הארנונה תחושב לפי יחידת שטח, בהתאם לסוג הנכס,

לשימושו ולמיקומו. בהקשר זה נקבע לא אחת כי המבחן העיקרי לצורך סיווג נכס

וקביעת תעריפי ארנונה שבו יחויב, הינו מבחן השימוש בפועל שנעשה בו. ראה בג"ץ

764/88 – דשנים וחומרים כימיים בע"מ נגד עיריית קריית אתא. פ.ד.י מ"ו1793812811 ,

וערעור אזרחי 7975/98 – אחוזת ראשונים רובינשטיין שותפות רשומה נגד עיריית

ראשון לציון, פורסם בנבו ב- 09.02.2003. ראה גם ע.מ.נ31978/2008/14 – מנהל

הארנונה קריית אתא נגד ויקטור וסרמן, פורסם בנבו, בו נקבע – המבחן לצורך קביעת

סיווג נכס לצורכי הטלת מס ארנונה הינו מבחן משולש הכולל את סוג המבנה, מיקומו

ושימושו, כאשר נקבע כי רכיב השימוש בנכס הוא הרכיב הדומיננטי במסגרת קביעת

סיווגו של הנכס. ראה גם ע.מ.נ 44487-08-14 – חברתTM.CMS תקשורת בע"מ נגד

עיריית פתח תקווה, פורסם בנבו. כבר באמור עולה כי המבחן האמיתי לסיווג ולקביעת

ארנונה המתחייבת ייעשו על סמך השימוש בפועל הנעשה בנכס.

כך אף צוין בפסיקה מהעת האחרונה כפי שהיא באה לידי ביטוי במסגרת ע.מ.נ

(י.מ 35458/0115) גשר מפעלים חינוכיים נגד מנהל הארנונה של עיריית ירושלים, פורסם

בנבו ב- 19.02.2017 בה צוין בין השאר– העיקרון כסיווג נקבע בהתאם לשימוש בו,

הסיווג נעשה על פי מבחן טכני בעיקרו שעניינו בזיהוי השימוש המתקיים בפועל בנכס

מתוך קטגוריית השימושים שקבעה הרשות המקומית בצו המיסים הקונקרטי שלה.

ב.ר.מ 10569/2008 – מילים שירותי כתיבה ותרגום בע"מ נגד מנהל הארנונה בעיריית תל

אביב, פורסם ב- 24.03.2009, פסקה 12.

לנוכח האמור לעיל, הרי שבהתאם לדין ולהלכה, ואף בהתאם לביקורת שנערכה על ידי

הפקח שהעיד בפנינו וקבענו כי עדותו אמינה עלינו, הרי הסיווג המתאים לנכס הינו עסק

ולא מגורים.

ולכן אנחנו קובעים כי סיווג הנכס נעשה כדין.

יתרה מזאת, העורר לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כפי שהדבר מתחייב על פי

הפסיקה, וזאת למרות שביקש להביא ראיותיו והדבר ניתן לו, אולם לא הביא ראיות

מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ראה ערעור אזרחי 78/2004 – המגן חברה

לביטוח בע"מ נגד שלום גרשון הובלות בע"מ.

גם כפי שכבר נפסק לא אחת, שומת הארנונה שבספרי העירייה עומדת חזקת התקינות

כאמור בסעיף 318 לפקודת העיריות, נוסח חדש. פנקסים הנחזים כי כוללים ארנונה

שנקבעה, או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת.

4

ב.ר.ע.א1436/90 – גיורא ארד נגד מנהל המע"מ מ"ו5107, עמד בית המשפט העליון על

כך שנטל ההוכחה כאמור רובץ על הנישום, פעולתה של רשות המס המעוגנת בחוק

מוחזקת כפעולה שנעשתה כדין, והמעוניין בביטולו של הצו שהוציאה הרשות הוא

הנישום המערער עליו, לכן על הנישום רובץ הנטל לשכנע את בית המשפט כי יש לבטל

את הצו ולשנותו. עם הוצאת הצו נוצר מצב מסוים שאת שינויו מבקש המערער, ומי

שמבקש את שינויו – עליו נטל השכנוע, זו זולת אם קיימת הוראה מיוחדת בחוק לעניין

נטל השכנוע או נטל הראיות.

ראה גם לעניין זה ב.ע.ש (ח"י 417/95) מפעל מתכנת חניתה בע"מ נגד מנהל הארנונה

שלומי, תקדים מחוזי 3(96), וב- ע.מ.נ ת"א 143/2002 – יעד פרזול 1984 בע"מ, מנהל

הארנונה של יד עיריית תל אביב, פורסם בנבו ב- 17.03.2003 .

אשר על כןאנחנו קובעים גם כי המערער לא הרים את הנטל ולא הביא ראיות נאמנות

להוכחת טענותיו, ודינו של הערער להידחות, וחזקת התקינות של שומת העירייה

מתחזקת שבעתיים, שכן העורר לא הרים את הנטל כפי שמוטל עליו כדין.

לאור כל האמור לעיל אנו דוחים את הערר על כל הטענות אשר הועלו במסגרתו וכפי

שכבר טענו, חבל כי המערער העדיף לנהל דיון הוכחות בתיק זה ושיגרום לביטול זמנם

של כל הצדדים. מפאת מצבו של המערער אשר לא היה מיוצג, אנחנו לא עושים צו

להוצאות למרות שהיה מקום לחייב את המערער בהוצאות משמעותיות. לניהולו של

ההליך הנ"ל, למרות שהוסבר לו מלכתחילה שאין לו כל סיכוי לניהולו של ההליך הנ"ל.

זכות ערעור כדין.

עו"ד אבי פרץ, יו"ר הועדה

ד"ר מאיר כהן, חבר הועדה

ישראל בן כנען, חבר הועדה

ניתן היום