פרוטוקול ועדת ערר לארנונה מס' 1

ועדת הערר על קביעת ארנונה כללית

שליד מועצה אזורית משגב

בפני חברי ועדת הערר:

לףיר: אורן סלעי, עוייד

חברה: אפרת פדידה, עוייד

חבר: סלאת סוועאד, עוייד

העוררת: | מגע של עפ בע''מ

ח.ם. 512203338

נגד -

המשיב: מנהל הארנונה במועצה אזורית משגב

החלטה

1. בפנינו ערר שהוגש עייי העוררת, המפעילה נגריית עץ בא.ת. תרדיון בשני נכסיס

המוחזקים על ידה במגרש 212 נכסים מטפר 382120/4 ו- 382120/9 בגין חיובה

בארנונה, אשר הושת עליה לאחר סקר נכסיס שנערך ביוס 17.9.15 ובמסגרתו תוקן

שטח הקרקע התפוסה בתחוס המגרש וכפועל יוצא תוקן חלקה של העוררת בחיוב

לשטח של 622.63 מייר. העוררת קיבלה חיוב מתוקן מאת המשיב עליו השיגה ביוט

6 והשגתה נדחתה ביוס 30.3.16 עייי המשיב. העוררת פנתה בשנית למשיב ווה

דו בפנייתה השנייה כבהשגה אך דחה אף פניה ו בהחלטתו מיוס 27.6.16 עליה

הגישה העוררת ערר זה.

2. נקדים ונציין כי ערר זה חינו אחד ממספר ערריט שהוגשו עייי בעלי עסקים שונים

במבניס שוניס באזור התעשייה תרדיון בגין החיוב בגין קרקע תפוטה. בעניין וה

נפנה להחלטתנו בעניין ערר הנדלר נגד מנהל הארנונה וקביעותינו שט בעניין הדומה

לערר זה.

3. עוד נקדים ונציין כי ההחלטה בערר וה התקבלה לאחר שהועדה שמעה את העוררת

באמצעות מנהליה ובייכ, ולאחר שביקרה במבנה עסקה של העוררת ובמגרש בו הוא

בנוי, על מנת להתרשס באופן בלתי אמצעי, בשימוש בפועל במבנה, בחצר המבנה

ובסביבתו.

4. נציין כי העוררת נקטה בהליכיט לאישור תביעה ליצוגית בפני כבי ביחמייש לעניינים

מנהליים בעניין חיוביה כמפורט בערר זה ואולס תביעתה נדחתה בהטכמה תוך

שלעוררת ניתנה האפשרות להמשיך בהליכי ערר זה.

5. תיאור הנכס -

המבנה, בו מצוי עסקה של העוררת נמצא באוור התעשייה תרדיון, הוא משמש

מטפר עסקים שונים ובנוי על מגרש ובו חניות, כביש גישה היקפי המשמש לכניסת

רכבים לחניית המכוניות וכן להטענה ופריקת סחורות ועוד (להלן: ייהמגרש"י ו/או

''הקרקעי).

העוררת שוכרת את המבנה מאת חברת חייל נכטים ומחזיקה בו מטפר שנים.

6. תמצית טיעוני העוררת -

העוררת טוענת כי החלטות קודמות של ועדת הערר (שלא בהרכב הנוכחי של ועדת

הערר), קבעו כי אין לחייב בגין קרקע תפוטה בנסיבות הדומות לתיק וה. בעניין וה

הפנתה העוררת להחלטה בעניין ליפוגיין מוצרים (9000) בעיימ (להלן: עניין ליפוג'ין)

ולערעור שהוגש על החלטה זו של ועדת הערר. במסגרת הערעור בבית המשפט הגיעו

הצדדיס להסכס פשרה שמהותו אי קבלת החלטת ועדת הערר, אך גס לא ביטולה

באופן מפורש.

כבר כעת נציין כי ועדת הערר בהרכבה דהיוט טבורה כי הוראות החוק והפטיקה

הרלוונטית מחייבות הכרעה אחרת כפי שיפורט בהחלטתנו זר.

החיוב בגין קרקע תפוסה -- לטענת העוררת הקרקע נשוא החיוב אינה עומדת באף

אחד מהתנאים הנדרשיט בסעיף 269 לפקודת העיריות (להלן: הפקודה) למעט

העובדה שהקרקע אינה חקלאית.

לטענת העוררת מדובר בקרקע שלא נעשה בה שימוש וחזקה לצורך חיובה בארנונה

וכמו כן, מדובר בקרקע שהינה רחוב.

עוד טוענת העוררת כי אין וה דבר שבשגרה לחייב את הקרקע הצמודה למבנה שכל

ערכה הוא צמידותה למבנה. הקרקע לא הוגדרה בצו הארנונה כבניין וכפועל יוצא

הינה אדמת בניין. העוררת טוענת כי מאחר והמועצה משגב לא הגדירה בצו הארנונה

את שטח הקרקע כבניין, אין להשית עליה שומה בגין קרקע זו.

עוד טוענת העוררת כי החיוב בגין קרקע תפוטה מנוגד לדיני ההקפאה (הוראות חוק

ההסדריס).

העוררת טוענת כי מדובר בחיוב פסול אף מטעמי אכיפה בררנית פסולה וכן כי באשר

לחיוב שקדם ליום 1.5.16 הרי שמדובר בחיוב רטרואקטיבי ועל כן פסול.

העוררת מוסיפה וטוענת כי מאז ומעולס חייתה מדיניות המועצה שלא לחייב את

הקרקע טביב מבנים.

העוררות משיגה על כך שהמשיב לא ערך בירור מיהו בעל הויקה הקרובה ביותר לנכט

והטתמך על תשריטים בלבד. אילו היה המשיב בוחן את המצב בפועל, היה מגלה כי

בעלי המגרש הס בעלי הויקה הקרובה ביותר לשטח המחויב.

. תמצית טענות המשיב -

בעקבות מדידה שנערכה, כחלק מסקר נכטיס אותו ערכה מ.מ משגב, נמדד שטח

המגרש והמבנה ובמסגרת זו נמדד גס שטח הקרקע שאינו מבנה בתחוס המגרש.

המשיב טוען כי בחן את החזקה והשימוש של העוררת באמצעיט שוניס לרבות

בעזרת המודדיס ונציגי מחלקת הארנונה ולאחר ייעוץ משפטי יצאה השומה

המתוקנת בהתאם.

המשיב מציין כי לא כל השטח שאינו מבונה חויב כקרקע תפוטה אלא שנערכה

בחינה של כל חלקי המגרש באופן פרטני.

המשיב מצא כי העוררת עושה שימוש בקרקע לצורך פריקה וטעינה של ציוד חומרי

גלס ומוצריט וכן לצרכי חניה לעובדי העוררת, אורחיה ולקוחותיה.

לטענת המשיב מדובר במגרש פרטי המשמש את המחציקיט השוניט לרבות העוררת.

חמשיב מציין כי העוררת הודתה למעשה גס בהליך בבית המשפט ואף בהליך זה כי

היא עושה שימוש כאמור במגרש. בעניין זה נציין כי במהלך הטיור במגרש אישר

מנהל העוררת כי הוא עושה שימוש בחצר המגרש לצרכי אחסון, פריקה וטעינה,

חניה וכיוצייב.

המשיב טוען כי להחלטת ועדת הערר בעניין ליפוגיין ובעניין אפל הנזכר בערר, אין

תוקף בערר זה. שני ההליכים הנייל הסתיימו בפשרה בבית המשפט במסגרת ערעור

על החלטת ועדת הערר ומשכך אין לראות בהס תקדיס מחייב וכך גס נקבע במטגרת

ההליכיט בבית המשפט.

המשיב טוען כי אין בחיוב העוררת משוט חריגה מדיני ההקפאה. לא מדובר בשינוי

מדיניות אלא ביישוס הוראות החוק לאור המדידות שנעשו. אין מדובר בחיוב בררנל

אלא להיפך, אי חיוב העוררת יהווה פגיעה בשיוויון מול נישומיס אחריס בתחוט

המועצה המחויביס בגין קרקע תפוטה.

מנהל הארנונה טוען כי כל התנאיס המצטבריט לחיוב בקרקע תפוטה מתקיימיס

במגרש ובכלל זה אין מדובר בקרקע חקלאית, נעשה שימוש בקרקע וקיימת חוקה

בה והשימוש והחזקה אינס ביחד עס הבניין.

באשר לשימוש והחזקה, טוען המשיב כי אין חובה כי האכות בקרקע תהיה מסוג

ייבעלותיי. שטח המגרש הינו פרטי, מגודר, משמש את המחויקיס בו לצרכיהס

השוניס והס הנהניס העיקריים בפועל מהשטח. העוררת משתמשת בקרקע לרבות

לצורך חניה, פריקה וטעינה.

באשר לטענה כי מדובר בקרקע ששימושה הוא ביחד עט הבניין ומשכך אין לחייבה

בנפרד, טוען המשיב כי לא רק שלא מדובר בקרקע ששימושה ביחד עס הבניין, אלא

שאילו הייתה כזו, מן הדין היה לחייבה בתעריף ייבניץיי אשר גבוה משמעותית

מתעריף קרקע תפוסה.

המשיב מבהיר בתשובתו כי קרקע אשר נעשה בה שימוש אינה יכולה להיות פטורה

כלל מתשלוס ארנונה.

דיו והכרעה -

8. על מנת להכריע בערר ה, יש לקבוע תחילה האס שטח המגרש (שאינו בניי), מהווה

שטח בר חיוב בארנונה.

תחילה בחנו האס נעשה בשטח גה שימוש ומצאנו כי התשובה לכך חיובית.

העוררת משתמשת במגרש לרבות לצרכי חניית רכביה, רכבי אורחיה, רכבי אטפקה

של טחורה, טעינה ופריקה וכדרכי גישה ברגל וברכב אל החלק המושכר על ידה

מבעלי הנכס.

לא מדובר בשימוש שולי, אלא בשימוש המעניק לעוררת תועלת כלכלית. למעשה

ניתן לקבוע כי אילו הייתה הכניסה למגרש סגורה ולא ניתן היה להיכנט ברכב אל

המגרש, חייתה נמנעת פעילותה הכלכלית של העוררת בעסקה, בין היתר בשל חוטר

האפשרות להכניס טחורות ורכביס המשמשים את עטקה.

9. מאחר וקבענו כאמור כי נעשה שימוש בקרקע וכי שימוש ה יוצר תועלת כלכלית

לעוררת (כמו גס לעטקים הנוטפיס במגרש), הרי שאין דרך אחרת, אלא לחייב את

השטת האמור בארנונה.

0. לאור האמור יש לתת תשובה לשתי שאלות אלו -- מהו הסיווג המתאיס בנטיבות

לחיוב שטח הקרקע שמסביב למבנה ומי צריך לשאת בחיוב הארנונה - במילים

אחרות מיהו המחזיק בקרקע.

1. לאחר שבחנו את הנסיבות, הראלות והנתוניס שהוצגו לנו, אנו קובעיס כי התשובה

לשאלה הראשונה היא כי יש לחייב את השטח בתעריף של ייקרקע תפוסהיי.

מדובר בקרקע שאינה חקלאית, שנעשה בה כאמור שימוש שאינו חלק מהבניין.

בעניין זה נבהיר כי מקובלת עלינו טענת המשיב כי השימוש הנעשה אינו שימוש

כחלק מהבניין (כדוגמת מתקני אוורור וחימוס, מכלי דלק וכיוצייב, שביליס

היקפייס להולכי רגל -- אשר יכוליס בנטיבות מסוימות להיחשב כחלק מהבניין). אנו

טבורים כי הכביש ההיקפי, שטח? החניות המשמשים את בעלי העסקים ואורחיהם,

שטחי הטעינה והפריקה ויתר השטחיס שטביב המבנה (למעט שטחי הגינון שאותם

לא כלל המשיב בחישוב השומה), הינס שטחים העומדיט בפני עצמס ולא מהוויס

חלק נלווה מהבנייו עצמו.

יתרה מכך, אילו טברנו כי מדובר בקרקע שהשימוש בה הינו חלק מן המבנה, אצי מן

הדין היה לחייב שטח וה בתעריף בו מחויביס שטחי המבנה (תעריף הגבוה

משמעותית מתעריף ייקרקע תפוסהיי בהתאס לצו הארנונה).

אנו דוחיס את פרשנות העוררת, לפיה ככל שהמועצה לא קבעה בצו הארנונה מהו

שטח הקרקע המרבי שיכול להיחשב כחלק מהבניין, יש לפטור שטח זה לחלוטין

מתשלוס ארנונה. אנו טבוריס כי משלא קבעה המועצה בצו הארנונה שטח מרבי זה,

הרי שהיא מנועה מלחייב שטחי קרקע ששימושס הוא ביחד עס הבניין, בתעריף בו

מחוליב הבניין. על המועצה באמצעות המשל 5ב לחייב שטחיט אלו בתעריף של ייקרקע

תפוטהיי אשר כאמור מיטיב עס הנישוס בהיותו תעריף נמוך משמעותית.

למעלה מן הנדרש נבהיר כי הפרשנות לפיה למרות שימוש שנעשה בשטח, לא תשולט

בגינו ארנונה, הינו בלתי סביר ונוגד את בסיט חיוב הארנונה. ברי כי מתן פטור למי

שמשתמש בקרקע ומפיק ממנה תועלת כלכלית, מהווה פגיעה בשוויוניות גביית

הארנונה ביחס לנישומיס אחרים, כך שהנטל אינו מוטל על כל מי שיש לחייבו

בהתאס לדיו.

בעניין ה נפנה גט לפסק הדין של בית המשפט העליון בעייא 10977/03 דור אנרגיה

8 בצע''מ נ' עיריית בני ברק שס נפסק בין היתר כך:

'*נטען, כי לא ניתן לטווג את הקרקע הפנויה כייקרקע תפוסה'י, מאחר

שקרקע תפוסה מוגדרת כקרקע אשר י'משתמשיט ומחזיקים... לא יחד עט

בנין'י (הזיגשה הוטפה - א'יר), והקרקע הפנויה בענייננו מוחזקת עט הבנין,

ועל כן, כך נטען, לא ניתן לטווגה כייקרקע תפוטסה''י. אף טענה זו אין בידי

לקבל. על מנת שקרקע תחשב כ''בנין'י לפי טעיף 269 עליה לעמוזדי בשני

תנאים: 1. שעיקר שימושה של הקרקע יהיה עם המבנה. 2. ששיעור השטח

לא חרג מהנקבע בצו הטלת הארנונה. אט המועצה לא קבעה כלל את השטח

המירבי שייחשב כ'יבנין'/, קרי, התנאי השני אינו מתקייט, לא ניתן לטווג

קרקע שעיקר שימושה עט המבנה ללא הגבלה בשטחה, ובמקרה מעין זה,

תטווג כל הקרקע בתחומי המועצה, למעט אדמה חקלאית ואדמת בנין,

בקרקע תפוטה.

פרשנות לפיה רשאית העירייה לטווג קרקע שעיקר שימושה עס המבנה

כ'/בנין'' אף ללא קביעת השטח המירבי על ידי המועצה, תייתר את מלות

המחוקק 'אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה'"י המצויות בהגדרת

*יבנין'י בטעיף 269. ניתן היה לומר כי מלים אלו מעניקות למועצה את

האפשרות להטליל רק על חלק מן הקרקע שעיקר שימושה עם המבנה את

התעריף השמור לבנין, אולס לכך אין המחוקק צריך להיזירש כל עיקר, שכן

זאת רשאית המועצה לעשות באמצעות קביעת תעריפיה. מכאן המטקנה,

כי מטרת הוראה זו היא להטיל על המועצה חובה לקבוע שיעור מירבי

לקרקע שעיקר שימושה עט המבנה המטווגת כבנין, אס המועצה מעוניינת

להטיל על חלק מקרקע זו את התעריף השמור ל'יבניףי.

עוד ראו בנוטף: עייש (ת''א) 2744/96 פז חברת נפט בע'ימ ג' מנהל הארנונה

עירית גבעתייט (לא פורטט) (השופטת אופיר תום), פסקה 11; 5454/99

(חי/) כ,א.ן פארק המיט קריות נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה (לא

פורסט) (השופט ביין), פטקה 3; עייש (י-ם) 3067/04 רהיטי דורון טחר

(1992) בע'/מ נ' מנהל הארנונה של המועצה האזורית שומרון (לא פורטט)

(השופטת מזרחי) פטקה 11 (להלן -- ''עניין רהיטי דורון'י). כן ראו דברי

המלומד ה' רוסטובי '/ארנונה עירונית'י (מהדורה רביעית, תשנייו) 89,

אשר טבר כי יייש לדחות את הדעה, כי העיריה תוכל לחייב קרקע העונה על

הגדרת 'בניןי עד השטח המקטימלי הנהוג והמקובל בעיריות אחרות.

...ללא כל מקור הטמכה מפורש בחיקוק לא ניתן להטיל חיוב במט''; אולס

השוו דבריו במהדורה החמישית (תשט'יא), שס שינה טעמו (אף לעניין עצס

חיובה של קרקע שעיקר שימושה עס המבנה) - ולא פירש. עם זאת,

לכאורה, כאשר קרקע עומדת בתנאי הראשון דהיינו עיקר שימושה עס

המבנה, אך אינה עומדת בתנאי השני, של שיעור השטח המירבי שכלל לא

נקבע, לא ניתן לחייבה כ'יקרקע תפוטה'י, המוגזירת כקרקע *"שמשתמשים

בה ומחזיקיט אותה לא יחד עם בניןיי, וקרקע זו, עובדתית, עיקר שימושה

*עם המבנה''י. ואולט, הפרשנות הנכונה להגדרת 'יקרקע תפוסה'י היא כי

קרקע תפוטה היא קרקע שאינה אזדמה חקלאית, ושאינה נכללת בהגזירת

בנין, דהיינו, לא עמדה בתנאיט המפורטים לקרקע המוגדרת כ''בנין'י.

למושג ניתנה, בהתאם לאמור, פרשנות תכליתית ששינתה את פשוטו.

פרשנות זו מתבטטת על ההיטטוריה החקיקתית של טעיף 269 (ראו: עייש

6 (י-ם) חברת החשמל לישראל בע'ימ ני עירית ירושליט, פיימ טג 28,

2 (השופט - כתארו אז - לנדא); עייש (תייא) 143/92 רשת הריבוע

הכחול נכטיט והשקעות נ' מנהלת הארנונה עירית ראשון לציון (לא פורטם)

(השופט הומינר) (להלן - ''עניין הריבוע הכחוליי) כן ראו עייש (חיפה)

9 חברת גני פרמל בעיימ נ' מנהל הארנונה (לא פורטט) (טגן הנשיא

ביין) פסקה (ו)(4)); על העיקרון לפיו לא טביר לפרש את החוק באופן הפוטר

כליל מתשלומי ארנונה שטח קרקע שבעליו נהנה ממנו ומשתמש בו..."

משקבענו כי יש לחייב שטח הקרקע שבמגרש, עלינו לקבוע על מי מוטלת החובה

לשאת בתשלוס הארנונה.

העוררת, כמו גס מחזיקיט נוטפיט בנכט ובנכטיט שוניס אחריס בתחוס המועצה,

טועניס כי יש לחייב את בעל הנכס ולא את השוכרים. טענה גו מבוטטת לשיטתטס

על הטכמי השכירות אשר אינס מצייניס במפורש כי השוכר שוכר מבעל הנכט חלק

יחטי בחצר. ללא ציון מפורש וה, הרי שהשטח הינו של בעלי הנכט ומשכך עליהס

לשאת בתשלוט.

אנ טבוריס שאף אם לא צוין הדבר במפורש בהטכס השכירות של העוררת עם נתיבי

בעל הנכס, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי העוררת רשאית לעשות ואף עושה

שימוש בפועל בשטחי הקרקע - חניה, פריקה וטעינה, חניית אורחיס ומבקריס ועוד.

אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי בפועל ניתנה לשוכרת - העוררת, וכות לחיכנט

למגרש עט רכבים, לחנות, לפרוק ולטעון סחורות ולעשות שימוש בכביש ההיקפי

כדרך גישה לכל אלו.

הוכות שניתנה לעוררת לעשות שימוש במגרש אינה וכות בלעדית של העוררת אלא

שהיא זכות שניתנה ביחד עס זכותס של המשתמשים הנוטפיס במבנה לרבות בעל

הנכס -- נתיבי גוש שגב.

בעניין אהות המחזיק נפנה לעתיימ (ת''א) 2275/06 החברה האמריקאית ישראלית

לגז בע''מ (אמישראגז) נ' עיריית יבנה, מפי כבי חשי מודריק שקבע בין חיתר כך:

'ירשות מקומית מוטמכת להטיל בכל שנת כספיט ארנונה כללית על נכטיט

בתחומה ''שאינט אדמות בניין'י. הארנונה תשולט בידי ''המחזיק בנכטיי

[טעיף 8(א) לחוק ההטדריס במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדוי

התקציב), התשנייג-1992 (להלן: 'יחוק ההטדריםי)].

מיהו ''יהמחזיק בנכטיי! חוק ההטדריט (טעיף 7) מפנה להגדרה הקבועה

בטעיף 269 לפקודת העיריות ['''מחזיק'- למעט דייר משנהי]. הגדרה

מפורטת יותר מצויה בסעיף 1 של פקודת העיריות: '''מחזיק' - אדס המחזיק

למעשה בנכט כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר...'.

הלכה למעשה, הפטיקה עושה שימוש בהגדרה שבטעיף 1 לפקודת העיריות

[ע'/א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' עוייד וינבוים]. המונח ''מחזיק'' פורש

בהרחבה יחטשית. למשל, גם בר רשות נחשב לצרכיט אלה למחזיק בנכפט -

'יהמחוקק ביקש להזגיש, כי בנקטו את הביטוי ''מחזיק'י אין הוא מתכוון

דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכט, אלא

למי שהוא - יחטית כמובן - בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנפט. זיקתו של

הבעל לנכס, לצורך עניין זה, יכולה להידחק למקוט שני, אם יש שופר או בר

רשות או מחזיק באופן אחר, אולט היא שרירה וקיימת וראשונית, כאשר אין

גורס חוצץ, כאמור, והבעל נשאר בגפו מול הרשות'י [רע'/א 422/85 חברת בתי

גן להשכרה בע'ימ נ' עיריית תל אביב יפו].

מקוט שישנט מטפר גורמיט המתחרים ביניהט על ההחזקה, המחזיק יהיה

ינעל הזיקה הקרובה ביותר'- מי שיש לו את מירב הזיקות לנכט [רעי'א

3 מדינת ישראל- משרד הבריאות נגד עיריית ראשון לציון [פורטס

בנבו]] או מי שהוא הנהנה העיקרי מהנכט [ראה רעי/א 2987/91 רלינר גי

עיריית ירושליט [פורטם בנבו); ע''א 9368/96 מליסרון בעיימ נ' עיריית

קריית ביאליק [פורסם בנבו] ; עע''מ 1860/06 תשתיות נפט ואנרגיה בעיימ ני

מועצה מקומית קריית טבעון [פורטם בנבו]; עי'א 739/89 מיבקשווילי מי

עיריית תל אביב [פורסט בנבו]).

בגר של י'מירב הזיקות הקרובות לנכסיי יש לשקול גס את ההנאה משלרותי

הרשות הלכה למעשה:

'יה'יימחזיק'י כהגדרתו בטעיף 1 לפקודת העיריות, לצורך החיוב בארנונה הוא

בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכט, והשאלה מיהו בעל הזיקה הקרובה כאמור

תיענה על פי מבחן עובדתי. כפי שעולה מסקירת פסקי הדין דלעיל, בדרך כלל

יהיה זה מי שעושה שימוש בפועל בנכט, אף אט באופן ... כאשר אדט מחזיק

בנכט ובמטגרת זאת נהנה או יכול ליהנות מהשירותיט שמטפקת הרשות

המקומית, במידה זו או אחרת, מוצדק יהיה לחייבו בתשלוט ארנונה. זאת

ועוד, ההחזקה לצורך החיוב בארנונה מתאפיינת, ככלל, ביכולת השליטה של

האדס בנכט והיכולת לנצל את הנכס לצרכים שונים'' [בר''מ 7856/06 איגוד

ערים אילון (ביוב, ביעור יתושיט וטילוק אשפה) נ' מועצה אזורית חבל

מודיעין [פורסם בנבו] וראו גט רע'/א 9813/03 מדינת ישראל - משרד

הבריאות נ' עיריית ראשון לציון [פורסט בנבו]].

כללו של דבר, מהותה של 'יהחזקה'' בנכט נעוצה ביכולת השליטה של איט

בנכס, יכולתו לנצל את הנכט לצרכיו השוניט ומידת ההנאה שהוא מפיק

משירותיה של הרשות המקומית. 'י

העוררת לא טענה כי השטח היחטי בגינו חוויבה אינו תואס את חלקה במבנה. לפיכך

לאחר שבחנו את כל טענות הצדדיט וביקרנו בשטח המגרש, אנו טבוריס כי השטח

בו חויבה העוררת הינו נכון ותואס את חלקה במגרש.

2. באשר לטענת העוררת כי שטח המגרש שאינו מבנה הינו יירחוביי ואין לחייבו, אנו

דוחיס טענה זו. נפנה לעייש (באר שבע) 28/90 אגד נ' עיריית דימונה ואח' :

'יהגדרת המונח 'נכטיט'' מוציאה במפורש 'ירחוביי. משמע, לא ניתן להטיל

ארנונה בגין ''רחוב'י. פקוזית העיריות אינה מגדירה את המושג 'ירחוב'י. הגזירה

למושג זה נמצא בפקודת הפרשנות [נוטח חדש] וכך נאמר שט:

''רחוב או דרך: לרבות פביש, שדירה, סמטה, משעול לרוכביט או לרגליט, כיבר,

חצר, טיילת, מבוי מפלש וכל מקוט פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו,

או שהציבור נכנט אליו או רשאי להיכנט אליו.'י

כפי שנראה בהמשךץ, לענייננו יש אף חשיבות למונח ''מדרכה'י, שהגדרתו מופיעה

דווקא בסעיף 1 לפקודת העיריות במיליט אלה:

'יחלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות

וקירות תומכים.'י

הטוגיה הטעונה בחינה עתה, היא, אם המעבריט שבתחנה הינט בבחינת רהוב יי

כגרטת המערערת....

....עיון בהגזירה של יירחוביי מלמד, כי המרכיב המרכזי שבה הוא היותו של

השטח פתוח לציבור. אין צורך שכל אזיט מן הציבור יהא רשאי להיכנט לשטח וויי

בכך שמטפר רב של אנשיט נכנטיט בפועל לשטח, אף אט יש צורך בקבלת אישור

למניסיה (בגייצ 766/88 [5] הגייל).

אולט, אין די בכך ששטח מטוים פתוח לציבור על מנת שנאמר כי מדובר על

'*רחוב'י. מכיריס אנו טוגיס שונים של מקומות שהינס פתוחיט לציבור, אך לא

יעלה על הדעת לטעון לגביהט כי מהוויט הט ''רחוב'י. לדוגמא, גן או פארק ציבורי

דומיט לרחוב מבחינה זו שאף הט פתוחיט לציבור, אך שונים הט ממנו מבחינת

השימוש הנעשה בהם. הגורט המאפיין רחוב הוא השימוש בו כשטח למעבר של

כלי רכב ואנשיט ממקוט אחד למקוט אחר. אלמנט זה אמנט אינו מופיע בהגדרת

הסטטוטורית של 'רחוב'י, ברט, אין ניתן להתעלם ממנו, שכן הוא המייחד נכטי

כזה משטחיט אחריט הפתוחים לציבור.

3

עוד נפנה לפסק הדין בעניין עייש (נצרת) 390/98 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת

חקלאית בישראל בעיימ נ' עירית טבריה, מפי כבי השופטת דייר נאוה דנון שקבעה

בין היתר כך:

*'מתוך עיון במפה אשר צורפה לתיק אני למדה שהכבישים שמדובר

בהט אינט חלק מהכביש הראשלי טבריה-גנוטר. לגבי נכס ג' מדובר

בכביש פנימי הסובב את מבני המחסניט. בתור שכאלה אין הט דרכיט

הפתוחות לציבור. המערערת יכלה להסוט זרכיס אלה הנמצאיט

בשטחה אולט בחרה מרצונה הטוב להשאירט פתוחים לנמחיות

לקוחות?.....

... אין לומר כי נכסיט ב' ו-ג' מהווים דרכיםט ציבוריות הפתוחות

לשימוש הקהל הרחב. אט ינטה מישהו מהקהל הרחב להחנות את

רכבו במשטח הצמוד הנל ויפריע בכך לפעולת הפריקה והטעינה אין

שפק כי יגורש משם על ידי המערערת.

באשר להוכחת השימוש על ידי ציבור רחב בכבישיט בנכטים א' ו-1/

המקנה להט פטור כאללו היו רחוב ציבורי - שימוש זה לא הוכח על ידי

המערערת. 'י

אין מחלוקת כי מדובר בשטח פרטי, אין מחלוקת כי לשס הגעה לבניין יש צורך

בכניטה עס רכביס לרבות לשס חניה, פריקה וטעינה. יחד עס אאת אין מדובר בדרך

המשמשת את הציבור הרחב, אלא רק את משמשי הבניין, טפקיהס, לקוחותיהט

ואורחיהס. אין כל מניעה לסגור בשער את הכניטה למגרש ולמנוע כל כניסה

למתחם. הכל לפי שיקול דעת בעלי הנכט והמחזיקים בו.

העוררת מלינה על כך שבמשך שנים רבות לא חויבה בגין שטח הקרקע ומדובר

במדיניות שהשתנתה שלא כדין. לטענת העוררת מאצ ומעולס הייתה מדיניות

המועצה שלא לחייב את הקרקע במפתן וטביב מבניס ולא מדובר במדיניות שחינה

טעות אלא מתפיטה היסטורית ורצף פרשני שהקרקע אינה תפוטה.

בעניין ה אנו סבוריט כי חובתה של המועצה לגבות ארנונה, אינה שאלה של מדיניות

אלא של הוראה בדין. אף אס מדובר היה בטעות, הרי שעה שמתקיימיט כל התנאים

והדרישות לשס חיוב בארנונה, חייבת המועצה באמצעות המשיב לגבותה וככל שלא

עשתה כן בשל טעות, הרי שעליה לתקן הטעות.

אין באמור כדי למנוע מהמועצה, ככל שתבחר לעשות כן, לשנות ולהוסיף סיווגיס

ותעריפיט והכל בכפוף להוראות החוק בעניין אה לרבות קבלת כל האישוריט

הנדרשיס לשס כך.

בעניין וה נפנה לפסק הדין של בית המשפט העליון בעעיימ 4068/10 עיריית חולון ג

קר פרי בע'ימ, שדן בשאלת פרשנותה של תקנה 5(א) לתקנות ההטדריס במשק

המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) ובטמכות הרשות לשנות סיווג נכט

שלא נשתנה השימוש בו בפועל, שט נפסק בין החיתר כך:

10

'יש גם לזכור את הכלל הרגיל כי '*לרשות מנהלית נתונה הסמכות לתקן את

החלטתה המנהלית, אף בהיעדר מקור נורמטיבי ספציפי המקנה סמכות

לעשות כן, וזאת מכוח העקרונות הכלליים של דיני המנהל הציבורי'' (עעייס

4% עיריית הרצליה נ' יצחקי, פסקה 8 ([פורסם בנבו], 5.12.2006)). אשר

על כן, המסקנה המתבקשת היא כי אין למנוע שינוי סיווג של נכס ספציפי גם

אם בפועל לא השתנה השימוש בויי \

4. לא נעלם מעינינו כי מדובר בחטלת תיוב משמעותי אשר יתכן ולו ידעו עליר שוכרי

הנכסיט במבנה, טרט התקשרו בהסכם השכירות, יתכן והיו בוחריטם להפעיל עסקט

במקום אחר, אך לכך אין כל נפקות בשאלה לה נדרשת הועדה וה?א - האם החיוב

שהוטל, הוטל כדין. לשוכרים ולבעלי הנכסים שמורה הזכות לחלק את השימוש

בנכסים המשותפים לפי שיקוליהם וההסכמות העסקיות ביניהן וככל שתחיה

חלוקה שכזו בעתיד, חובתו של המשיב תהיה להטיל החיוב בהתאס לשימוש

וההחוקה בפועל, כאשר הסכמות כאמור יכולות לשמש בסיט לחלוקת הנטל בין

המחזיקים השונים. כל עוד הדבר לא נעשה, אין מנוס אלא לחייב את כל המחזיקים

במשותף, בהתאט לחלקס היחסי כמפורט לעיל.

5. סיכומו של דבר, אנו דוחים את הערר.

אין צו הוצאות.

בהתאם לסעיף 2(5) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (טדרי דין), התשסייא-

0 ותקנה 23 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (טדרי דין), תשסייא- 2000,

לרשות הצדדים קיימת וכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים ואת 45 לום

מיוס מסירת ההחלטה.

בהתאם לתקנה 20(ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)

טדרי דין בועדת ערר התשלייג- 1977 תפורסס ההלטה זו באתר האינטרנט של המשיב.

ניתן ביום 18.10.2017.

/-- ג

- ְּ טרי ל

סלעי -\ 109 ₪ ו "ה א 4%

רך בר יהודה - \ יי >

\ -04 \ 1-7 ד

2 0 5

ו ₪ "לג ל

יוייר : עוייד\אורן סלעי = חברה: עוייד אפרת גדידה חבר: עויי)/ללא המד

בש

.