פרוטוקול ועדת ערר לארנונה מס' 2

ועדת הערר על קביעת ארנונה כללית

שליד מועצה אזורית משגב

בפני חברי ועדת הערר:

יו'יר: אורן סלעי, עוייד

חברה: אפרת פדידה, עוייד

חבר: סלאח סוועאד, עוייד

העוררת: ליפוג'ן מוצרים 9000 בע'ימ

ח.פ. 512221045

נגד -

המשיב: מנהל הארנונה במועצה אזורית משגב

החלטה

1. בפנינו ערר שהוגש עייי העוררת, המפעילה את עסקה בתחוס מחקר וייצור רפואי,

במגרש 212 באזור תעשיה תרדיון (גוש 19278 חלקה 4) נכס מספר 382120/3 (להלן:

הנכס או עסק העוררת).

2. העוררת חויבה על ידי המשיב בשנת 2017 בארנונה בגין מבנה עסקה וכן בגין שטח

של 1502.56 מ''ר בסיווג קרקע תפוסה, המהווה חלק יחסי בכלל השטח של קרקע

תפוסה, המחויב עייי המשיב בחלקה האמורה. החיוב בגין יתרת שטח הקרקע

התפוסה הוטל על יתר המחזיקים במבנה בו מצוי עסקה של העוררת, בהתאם

לחלקס היחסי.

3 נקדים ונציין כי ערר וּה הינו אחד ממספר עררים, שהוגשו עייי בעלי עסקיס שוניס

במבניס שוניס באזור התעשייה תרדיון, בגין החיוב בגין קרקע תפוסה. בעניין וה

נפנה להחלטתנו בעניין ערר הנדלר נגד מנהל הארנונה וקביעותינו שס בעניין הדומה

לערר זּה.

4. עוד נקדים ונציין כי ההחלטה בערר וה התקבלה לאחר שהועדה שמעה את העוררת

.6

באמצעות מנהלה וביקרה בחלקה (במסגרת ערר אחר שהוגש לועדה) כמו גם

בנכסיס אחרים באאור תרדיון, על מנת להתרשס באופן בלתי אמצעי, בשימוש בפועל

במבנה, בחצר המבנה ובסביבתו.

. הליכים קודמיס -

במסגרת ערר שהוגש על ידי העוררת בשנת 2014, ניתנה ביוס 1.12.2014 החלטת

ועדת הערר בהרכבה דאצ (להלן: 'יהחלטת הערר לשנת 2014'י) אשר קבעה כי אין

לחייב את העוררת בגין קרקע תפוסה. על החלטה זו הגיש המשיב ערעור לבית

המשפט המחוצי בחיפה בשבתו כבית משפט לענייניס מנהליים (עת'ימ 34262-06-15

בפני כבי השופט אברהס אליקים). במסגרת הדיון שהתקיים בבית המשפט, הגיעו

הצדדיס לכדי פשרה כספית ובמסגרת הודעתס לבית המשפט על ההסכמות ציינו כי

הפשרה הינה יימבלי שיהיה בכך כדי להותיר את החלטת ועדת הערר על כנה'י.

לאחר מכן, חויבה העוררת בגין קרקע תפוסה גס לשנת 2016 ולאחר שהשגתה בעניין

וה נדחתה, הגישה עתירה נוספת לבית המשפט בעת''ימ 43766-05-16 אשר נדחתה

בפסק הדין מיוס 22.9.16 אשר קבע, בין היתר, כי השאלה האס מדובר בקרקע

תפוסה צריכה להתברר בפני ועדת הערר.

בעניין וה נקדים ונציין כי החלטות ועדה זו בענייניס דומיס, שונות מהחלטת ועדת

הערר לשנת 2014. לועדת הערר סמכות, רשות ואף חובה להחליט כפי שקובע הדין

ובהתאס למצב העובדתי המוכח לה במסגרת בירור הערר ואין היא קשורה או

מוגבלת בהחלטותיה לאור החלטות קודמות שניתנו, בשניס קודמות ועייי הרכב

שונה של הועדה ובלבד, כאמור, שההחלטה שניתנת בערר נסמכת על הוראות החוק,

המצב העובדתי, המצב המשפטי והפסיקה הרלוונטית.

תיאור הנכס -

המבנה, בו מצוי עסקה של העוררת נמצא באזור התעשייה תרדיון, הוא משמש

מספר עסקים שונים ובנוי על מגרש ובו חניות, כביש גישה היקפי המשמש לכניסת

רכבים לחניית המכוניות וכן להטענה ופריקת סחורות ועוד (להלן: 'יהמגרש' ו/או

'יהקרקעיי).

7 תמצית טיעוני העוררת -

העוררת הגישה את הערר תוך שהיא מציינת כי אין לסטות מהחלטת ועדת הערר

לשנת 2014 הנזכרת לעיל. העוררת לא פרטה בערר את המצב העובדתי ו/או טענות

נוספות.

ביוס 23.7.17 התקיים בפנינו דיון, בנוכחות העוררת באמצעות מנהלה מר דוד

רוטנברג. במהלך הדיון הפנתה הועדה את העוררת להחלטות הועדה בעניין נכסיס

דומיס ואפשרה לעוררת, בהסכמת המשיב, להגיש, תוך 60 יוס, כתב ערר מתוקן. עוד

המליצה הועדה לעוררת לקבל ייעוץ משפטי בטרס תגיש ערר מתוקן.

ביוס 14.9.17 הגישה העוררת ערר מתוקן ובו ציינה כי על מנת שניתן יהיה לתייב

בסיווג קרקע תפוסה, הקרקע צריכה להיות מוחזקת ובשימוש של הנישוס. לשיטת

העוררת העובדה שהמועצה דרשה ממנה להסיר מכולות שהציבה בשטת זה מהווה

ראיה לכך שהשימוש בשטח זה נמנע ממנה וכן ציינה העוררת כי וולת מעבר מכוניות

וחניה היא אינה עושה שימוש בקרקע. עוד הוסיפה העוררת כי מעבר המכוניות

והחניה מלמדות כי למעשה מדובר ברחוב ציבורי ומשכך אין לחייבו בארנונה.

עוד הפנתה העוררת לערר שהוגש עייי מחזיק אחר באותו בניין - חברת מגע של עצ

בעיימ וביקשה לראות בנימוקי חברה זו כזהיס לנימוקיה שלה.

בעניין ה נפנה להחלטתנו בעניין ערר מגע של עץ בעיימ, המפורסמת באתר מועצה

אזורית משגב, ביחד עס כל החלטות ועדה גו - החלטה שדחתה את הערר.

8 תמצית טענות המשיב -

המשיב מפנה בתשובתו לערר, להוראות חוק ההסדריס במשק המדינה (תיקוני

חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנייג 1992 ולהוראות צו הארנונה וטוען כי חיוב

העוררת בגין שטח קרקע תפוסה נעשה כדין.

המשיב טוען כי החלטת ועדת הערר לשנת 2014 בוטלה למעשה במסגרת הסכס

הפשרה בעתירה שהגישה העוררת וכי גס לגופו של עניין, החלטה זו הייתה שגויה.

אף שהעוררת לא טענה לגופו של חיוב ולא ציינה מדוע אין לחייבה בסיווג קרקע

תפוסה, הבהיר המשיב כי כל הרכיביס המצדיקים חיוב בסיווג קרקע תפוסה

מתקיימים וכי מדובר בקרקע שאינה אדמה חקלאית, אשר משתמשים בה

ומחזיקיס אותה שלא ביחד עם בניין.

באשר לכביש, טועןו חמשיב כי מדובר בכביש פנימי, בתוך תחוס המגרש, המשמש

להגעה לבניין, חניה, פריקה וטעינת סחורות לשס הפעילות העסקית במבנה.

לאור האמור ומאחר וישנס מחזיקים נוספיס בנכס העושים שימוש בקרקע

התפוסה, מצא המשיב לחלק את החיוב בהתאס לחלקס היחסי של המחזיקים

במבנה ולהשית את החיוב בגין שטח הקרקע התפוסה, בהתאם.

דיון והכרעה -

9

.10

41

.12

על מנת להכריע בערר זה, יש לקבוע תחילה האס שטח המגרש (שאינו בניין), מהווה

שטח בר חיוב בארנונה.

תחילה בחנו האס נעשה בשטת זה שימוש ומצאנו כי התשובה לכך חיובית.

העוררת משתמשת במגרש לרבות לצרכי חניה ולצורך הגעה לעסקה.

כפי שציינו לעיל, לא הוצגו בפנינו כל ראיות לסתור את טענות המשיב ונראה כי

העוררת אינה חולקת על שימושה בשטח, למצער לצרכי חניה והגעה לעסקה. עוד

נציין כי טענת המשיב כי השטח משמש לטעינה ופריקת סחורות, לא נסתרה ולא

נשמעה כל טענה אחרת מצד העוררת, אף לא בערר המתוקן שהגישה.

לטעמנו מדובר בשימוש שאינו שולי ואשר מעניק לעוררת תועלת כלכלית.

מאחר וקבענו כאמור כי נעשה שימוש בקרקע וכי שימוש זה יוצר תועלת כלכלית

לעוררת (כמו גס לעסקיס הנוספיס במגרש), הרי שאין דרך אחרת, אלא לחייב את

השטח האמור בארנונה.

לאור האמור יש לתת תשובה לשתי שאלות אלו - מהו הסיווג המתאיס בנסיבות

לחיוב שטח הקרקע שמסביב למבנה ומי צריך לשאת בחיוב הארנונה.

לאחר שבחנו את הנסיבות ואת התמונות שהוצגו במסגרת התשובה לערר ולאור

ביקור שערכנו בנכס (במסגרת הדיון בערר מגע של עצ), אנו קובעיס כי התשובה

לשאלה הראשונה היא כי יש לחייב את השטח בתעריף של ייקרקע תפוסהיי.

מדובר בקרקע שאינה חקלאית, שנעשה בה כאמור שימוש שאינו חלק מהבניין. אנו

סבורים כי הכביש ההיקפי, שטחי החניות המשמשיס את בעלי העסקיס ואורחיהס,

שטחי הטעינה והפריקה ויתר השטחיס שסביב המבנה, הינס שטחיס העומדיס בפני

עצמס ולא מהוויס חלק נלווה לבניין עצמו.

יתרה מכך, אילו סברנו כי מדובר בקרקע שהשימוש בה הינו חלק מן המבנה, אצי מן

הדין היה לחייב שטח וה בתעריף בו מחויבים שטחי המבנה (תעריף הגבוה

משמעותית מתעריף ''קרקע תפוסהיי בהתאם לצו הארנונה).

למעלה מן הנדרש נבהיר כי הפרשנות לפיה למרות שימוש שנעשה בשטח, לא תשולס

בגינו ארנונה, הינה בלתי סבירה ונוגדת את בסיס חיוב הארנונה. ברי כי מתן פטור

למי שמשתמש בקרקע ומפיק ממנה תועלת כלכלית, מהווה פגיעה בשוויוניות גביית

הארנונה ביחס לנישומיס אחרים, כך שהנטל אינו מוטל על כל מי שיש לחייבו

בהתאס לדין.

בעניין וה נפנה גס לפסק הדין של בית המשפט העליון בעייא 10977/03 דור אנרגיה

8 בע ''מ נ' עיריית בני ברק שס נפסק בין היתר כך:

''נטען, כי לא ניתן לסווג את הקרקע הפנויה כ''קרקע תפוסה'י, מאחר

שקרקע תפוסה מוגדרת כקרקע אשר ''משתמשים ומחזיקים... לא יחד עם

בנין'' (הדגשה הוספה - א''ר), והקרקע הפנויה בענייננו מוחזקת עם הבנין,

ועל כן, כך נטען, לא ניתן לסווגה כ''קרקע תפוסה''. אף טענה זו אין בידי

לקבל. על מנת שקרקע תחשב כ''בנין'' לפי סעיף 269 עליה לעמוד בשני

תנאים: 1. שעיקר שימושה של הקרקע יהיה עם המבנה. 2. ששיעור השטח

לא חרג מהנקבע בצו הטלת הארנונה. אם המועצה לא קבעה כלל את השטח

המירבי שייחשב כ''בנין'', קרי, התנאי השני אינו מתקיים, לא ניתן לסווג

קרקע שעיקר שימושה עם המבנה ללא הגבלה בשטחה, ובמקרה מעין זה,

תסווג כל הקרקע בתחומי המועצה, למעט אדמה חקלאית ואדמת בנין,

כקרקע תפוסה.

פרשנות לפיה רשאית העירייה לסווג קרקע שעיקר שימושה עם המבנה

ב'יבנין'' אף ללא קביעת השטח המירבי על ידי המועצה, תייתר את מלות

המחוקק ''אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה'' המצויות בהגדרת

''בנין'' בסעיף 269. ניתן היה לומר כי מלים אלו מעניקות למועצה את

האפשרות להטיל רק על חלק מן הקרקע שעיקר שימושה עם המבנה את

התעריף השמור לבנין, אולם לכך אין המחוקק צריך להידרש כל עיקר, שכן

זאת רשאית המועצה לעשות באמצעות קביעת תעריפיה. מכאן המסקנה,

כי מטרת הוראה זו היא להטיל על המועצה חובה לקבוע שיעור מירבי

לקרקע שעיקר שימושה עם המבנה המסווגת כבנין, אם המועצה מעוניינת

להטיל על חלק מקרקע זו את התעריף השמור ל'/בנין'י.

עוד ראו בנוסף: עייש (ת''א) 2744/96 פז חברת נפט בע''מ נ' מנהל הארנונה

עירית גבעתיים (לא פורסם) (השופטת אופיר תום), פסקה 11; 5454/99

(חי') כ.א.ן פארק המים קריות נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה (לא

פורסם) (השופט ביין), פסקה 3; עייש (י-ם) 3067/04 רהיטי דורון סחר

(1992) בע''מ נ' מנהל הארנונה של המועצה האזורית שומרון (לא פורסם)

(השופטת מזרחי) פסקה 11 (להלן - ''עניין רהיטי דורון''). כן ראו דברי

המלומד ה' רוסטוביץ ''ארנונה עירונית'' (מהדורה רביעית, תשנייו) 89,

אשר סבר כי 'ייש לדחות את הדעה, כי העיריה תוכל לחייב קרקע העונה על

הגדרת 'בנין'' עד השטח המקסימלי הנהוג והמקובל בעיריות אחרות.

...ללא כל מקור הסמכה מפורש בחיקוק לא ניתן להטיל חיוב במס''; אולם

השוו דבריו במהדורה החמישית (תשס''א), שם שינה טעמו (אף לעניין עצם

חיובה של קרקע שעיקר שימושה עם המבנה) - ולא פירש. עם זאת,

לכאורה, כאשר קרקע עומדת בתנאי הראשון דהיינו עיקר שימושה עם

המבנה, אך אינה עומדת בתנאי השני, של שיעור השטח המירבי שכלל לא

נקבע, לא ניתן לחייבה כ''קרקע תפוסה'', המוגדרת כקרקע ''שמשתמשים

בה ומחזיקים אותה לא יחד עם בנין'', וקרקע זו, עובדתית, עיקר שימושה

''עם המבנה''. ואולם, הפרשנות הנכונה להגדרת ''קרקע תפוסה'' היא כי

קרקע תפוסה היא קרקע שאינה אדמה חקלאית, ושאינה נכללת בהגדרת

בנין, דהיינו, לא עמדה בתנאים המפורטים לקרקע המוגדרת ב''בנין'י.

למושג ניתנה, בהתאם לאמור, פרשנות תכליתית ששינתה את פשוטו.

פרשנות זו מתבססת על ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 269 (ראו: עייש

6 (י-ם) חברת החשמל לישראל בע''מ נ' עירית ירושלים, פ''מ סג 28,

2 (השופט - כתארו אז - לנדא); עייש (ת''א) 143/92 רשת הריבוע

הכחול נכסים והשקעות נ' מנהלת הארנונה עירית ראשון לציון (לא פורסם)

(השופט הומינר) (להלן - ''עניין הריבוע הכחול'') כן ראו עייש (חיפה)

9 חךברת גני כרמל בע''מ נ' מנהל הארנונה (לא פורסם) (סגן הנשיא

ביין) פסקה (ו)(4)); על העיקרון לפיו לא סביר לפרש את החוק באופן הפוטר

כליל מתשלומי ארנונה שטח קרקע שבעליו נהנה ממנו ומשתמש בו..."

בעניין והות המחזיק נפנה לעתיימ (ת''א) 2275/06 החברה האמריקאית ישראלית

לגז בע''מ (אמישראגז) נ' עיריית יבנה, מפי כבי הש' מודריק שקבע בין חיתר כך:

''רשות מקומית מוסמכת להטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על נכסים

בתחומה ''שאינס אדמות בניין''. הארנונה תשולם בידי ''המחזיק בנכס'י

[סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי

התקציב), התשנ''ג-1992 (להלן: ''חוק ההסדרים/)].

מיהו ''המחזיק בנכס''! חוק ההסדרים (סעיף 7) מפנה להגדרה הקבועה

בסעיף 269 לפקודת העיריות ['''מחזיק'- למעט דייר משנה'י]. הגדרה

מפורטת יותר מצויה בסעיף 1 של פקודת העיריות: '''מחזיק' - אדם המחזיק

למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר...'/.

הלכה למעשה, הפסיקה עושה שימוש בהגדרה שבסעיף 1 לפקודת העיריות

[ע''א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' עו''ד וינבוים]. המונח ''מחזיק'' פורש

בהרחבה יחסית. למשל, גם בר רשות נחשב לצרכים אלה למחזיק בנכס -

''המחוקק ביקש להדגיש, כי בנקטו את הביטוי ''מחזיק'' אין הוא מתכוון

דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא

למי שהוא - יחסית כמובן - בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס. זיקתו של

הבעל לנכס, לצורך עניין זה, יכולה להידחק למקום שני, אם יש שוכר או בר

רשות או מחזיק באופן אחר, אולם היא שרירה וקיימת וראשונית, כאשר אין

גורס חוצץ, כאמור, והבעל נשאר בגפו מול הרשות'' [רע''א 422/85 חברת בתי

גן להשכרה בע''מ נ' עיריית תל אביב יפו].

מקוס שישנם מספר גורמים המתחרים ביניהם על ההחזקה, המחזיק יהיה

'בעל הזיקה הקרובה ביותר'- מי שיש לו את מירב הזיקות לנכס [רע'/א

3 מדינת ישראל- משרד הבריאות נגד עיריית ראשון לציון [פורסם

בנבו]] או מי שהוא הנהנה העיקרי מהנכס [ראה רע''א 2987/91 ריינר נ/

עיריית ירושלים [פורסם בנבו]; ע''א 9368/96 מליסרון בע'ימ נ' עיריית

קריית ביאליק [פורסם בנבו]; עע''מ 1860/06 תשתיות נפט ואנרגיה בע''מ נ'

מועצה מקומית קריית טבעון [פורסם בנבו]; ע''א 739/89 מיבקשווילי ני

עיריית תל אביב [פורסם בנבו]].

בגדר של ''מירב הזיקות הקרובות לנכס'' יש לשקול גם את ההנאה משירותי

הרשות הלכה למעשתה:

''ה''מחזיק'' כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת העיריות, לצורך החיוב בארנונה הוא

בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, והשאלה מיהו בעל הזיקה הקרובה כאמור

תיענה על פי מבחן עובדתי. כפי שעולה מסקירת פסקי הדין דלעיל, בדרך כלל

יהיה זה מי שעושה שימוש בפועל בנכס, אף אם באופן ...באשר אדם מחזיק

בנכס ובמסגרת זאת נהנה או יכול ליהנות מהשירותים שמספקת הרשות

המקומית, במידה זו או אחרת, מוצדק יהיה לחייבו בתשלום ארנונה. זאת

ועוד, ההחזקה לצורך החיוב בארנונה מתאפיינת, ככלל, ביכולת השליטה של

האדם בנכס והיכולת לנצל את הנכס לצרכים שונים'' [בר''מ 7856/06 איגוד

ערים אילון (ביוב, ביעור יתושים וסילוק אשפה) נ' מועצה אזורית חבל

מודיעין [פורסם בנבו] וראו גם רע''א 9813/03 מדינת ישראל - משוד

הבריאות נ' עיריית ראשון לציון [פורסם בנבו]].

כללו של דבר, מהותה של ''החזקה'' בנכס נעוצה ביכולת השליטה של אדם

בנכס, יכולתו לנצל את הנכס לצרכיו השונים ומידת ההנאה שהוא מפיק

משירותיה של הרשות המקומית.'י

העוררת לא טענה כי השטח היחסי בגינו חויבה אינו תואס את חלקה במבנה

וממילא לא הוצגו כל ראיות כי החישוב שנעשה אינו נכון. לאור האמור אנו קובעיס

כי השטח בו חויבה העוררת הינו נכון ותואס את חלקה במגרש.

3. באשר לטענת העוררת כי שטח המגרש שאינו מבנה הינו 'ירחוביי ואין לחייבו, אנו

דוחים טענה זו. נפנה לעייש (באר שבע) 28/90 אגד נ' עיריית דימונה ואח' :

''יהגדרת המונח 'נכסים'' מוציאה במפורש ''רחוב''. משמע, לא ניתן להטיל

ארנונה בגין ''רחוביי. פקודת העיריות אינה מגדירה את המושג ''רחוביי. הגדרה

למושג זה נמצא בפקודת הפרשנות [נוסח חדש] וכך נאמר שם:

''רחוב או דרך: לרבות כביש, שדירה, סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, ביבר,

חצר, טיילת, מבוי מפלש וכל מקוס פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו,

או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו. 'י

כפי שנראה בהמשך, לענייננו יש אף חשיבות למונח ''מדרכה'', שהגדרתו מופיעה

דווקא בסעיף 1 לפקודת העיריות במילים אלה:

''חלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות

וקירות תומכים.'י

הסוגיה הטעונה בחינה עתה, היא, אם המעברים שבתחנה הינס בבחינת ''רחוב,י

כגרסת המערערת....

....עיון בהגדרה של ''רחוב'' מלמד, כי המרכיב המרכזי שבה הוא היותו של

השטח פתוח לציבור. אין צורך שכל אדם מן הציבור יהא רשאי להיכנס לשטח ודי

בכך שמספר רב של אנשים נכנסים בפועל לשטח, אף אם יש צורך בקבלת אישור

לכניסה (בג''צ 764/88 [5] הנ'יל).

אולם, אין די בכך ששטח מסוים פתוח לציבור על מנת שנאמר כי מדובר על

''רחוב''. מכירים אנו סוגים שוניסם של מקומות שהינם פתוחים לציבור, אך לא

יעלה על הדעת לטעון לגביהם כי מהווים הם ''רחוב''. לדוגמא, גן או פארק ציבורי

דומים לרחוב מבחינה זו שאף הם פתוחים לציבור, אך שונים הם ממנו מבחינת

השימוש הנעשה בהם. הגורם המאפיין רחוב הוא השימוש בו כשטח למעבר של

כלי רכב ואנשים ממקוס אחד למקום אחר. אלמנט זה אמנם אינו מופיע בהגדרה

הסטטוטורית של ''רחוב'', ברם, אין ניתן להתעלם ממנו, שכן הוא המייחד נכסי

כזה משטחים אחרים הפתוחים לציבור.

עוד נפנה לפסק הדין בעניין עייש (נצרת) 390/98 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת

חקלאית בישראל בע'ימ נ' עירית טבריה, מפי כבי השופטת דייר נאוה דנון שקבעה

בין חיתר כך:

''מתוך עיון במפה אשר צורפה לתיק אני למדה שהכבישים שמדובר

בהם אינם חלק מהכביש הראשי טבריה-גנוסר. לגבי נכס ג' מדובר

בכביש פנימי הסובב את מבני המחסנים. בתור שכאלה אין הם דרכים

הפתוחות לציבור. המערערת יכלה להסום דוכים אלה הנמצאים

בשטחה אולם בחרה מוצונה הטוב להשאירם פתוחים לנוחיות

לקוחות?.....

.. אין לומר כי נכסים ב' ו-ג' מהווים דרכים ציבודיות הפתוחות

לשימוש הקהל הרתב. אם ינסה מישחו מהקהל הרחב להחנות את

רכבו במשטח הצמוד הנ''ל ולפריע בכך לפעולת הפריקה והטעינה אין

ספק בי יגורש משם על ידי המערערת.

באשר להוכחת השימוש על *די ציבור רחב בכבישים בנכסים א' ו-ד'

המקנה להם פטור כאילו היו רחוב ציבורי - שימוש זה לא הוכת על ידי

המערערת."

אין מחלוקת כי מדובר בשטח פרטי, אין מחלוקת כי לשם הגעה לבניין יש צורך

בכניסה עם רכבים לרבות לשם חניה, פריקה וטעינה. יחד עם זאת אין מדובר בדרך

המשמשת את הציבור הרחב, אלא רק את משתמשי הבניין, ספקיהם, לקוחותיהם

ואורתיהם. אין כל מניעה לסגור בשער את הכניסה למגרש ולמנוע כל כניסה

למתחם. הכל לפי שיקול דעת בעלי הנכס והמחזיקים בו.

4. סיכומו של דבר, אנו דוחיס את הערר. אין צו הוצאות.

בהתאם לסעיף 2(5) לנקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-

0 ותקנה 23 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשסייא- 2000,

לרשות הצדדים קיימת זכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים ואת 45 יום

מיום מטירת ההחלטה.

בהתאם לתקנה 20(ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)

סדרי דין ]עדת ערר התשלייז- 1977 תפורסס החלטה וו באתר האינטרנט של המשיב.

*₪ שש"

= 9

0-7 שי ייק

ב מ /,

ללא

צ חברה: עוייד אפרוצ פדידה חבר: עוייד לד

5