פרוטוקול ועדת ערר לארנונה מס' 1

ועדת הערר על קביעת ארנונה כללית

שליד מועצה אזורית משגב

בפני חברי ועדת הערר:

ימיר: אורן סלעי, עוייד

חברה: אפרת פדידה, עוייד

חבר: סלאח סוועאד, עוייד

העוררת: ליפוג'ן מוצרים 9000 בעיימ

ח.פ, 512221045

נגד -

המשיב: מנהל הארנונה במועצה אזורית משגב

החלטת

1. בפנינו ערר שהוגש עייי העוררת, המפעילה את עסקה בתחוס מחקר וייצור רפואי,

במגרש 212 באוור תעשיה תרדיון (גוש 19278 חלקה 4) נכס מספר 382120/3 (להלן:

הנכס או עסק העוררת).

2. העוררת חויבה על ידי המשיב בשנת 2017 בארנונה בגין מבנה עסקה וכן בגין שטח

של 1502.56 מ'/ר בסיווג קרקע תפוסה, המהווה חלק יחסי בכלל השטח של קרקע

תפוסה, המחויב עייי המשיב בחלקה האמורה. התיוב בגין יתרת שטח הקרקע

התפוסה הוטל על יתר המחזיקים במבנה בו מצוי עסקה של העוררת, בהתאסם

לחלקס היחסי.

3 נקדים ונציין כי ערר וה הינו אחד ממספר עררים, שהוגשו עייי בעלי עסקיס שונים

במבניס שונים באזור התעשייה תרדיון, בגין החיוב בגין קרקע תפוסה. בעניין זה

נפנה להחלטתנו בעניין ערר הנדלר נגד מנהל הארנונה וקביעותינו שם בעניין הדומה

לערר זח.

4. עוד נקדים ונציין כי ההחלטה בערר וה התקבלה לאחר שהועדה שמעה את העוררת

באמצעות מנחלה וביקרה בחלקה (במסגרת ערר אחר שהוגש לועדה) כמו גם

בנכסיס אחריס באזור תרדיון, על מנת להתרשס באופן בלתי אמצעי, בשימוש בפועל

במבנה, בחצר המבנה ובטביבתו.

5. הליכים קודמים -

במסגרת ערר שהוגש על ידי העוררת בשנת 2014, ניתנה ביוס 1.12.2014 החלטת

ועדת הערר בהרכבה דאצז (להלן: ייהחלטת הערר לשנת 2014'') אשר קבעה כי אין

לחייב את העוררת בגין קרקע תפוסה. על החלטה זו הגיש המשיב ערעור לבית

המשפט המתוזי בתיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת'ימ 34262-06-15

בפני כבי השופט אברהם אליקים). במסגרת הדיון שהתקיים בבית המשפט, הגיעו

הצדדים לכדי פשרה כספית ובמסגרת הודעתם לבית המשפט על ההסכמות ציינו כי

הפשרה הינה יימבלי שיהיה בכך כדי להותיר את החלטת ועדת הערר על כנהיי.

לאחר מכן, חויבה העוררת בגין קרקע תפוסה גם לשנת 2016 ולאחר שהשגתה בעניין

וה נדחתה, הגישה עתירה נוספת לבית המשפט בעת'ימ 43766-05-16 אשר נדחתה

בפסק הדין מיוס 22.9.16 אשר קבע, בין היתר, כי השאלה האס מדובר בקרקע

תפוסה צריכה להתברר בפני ועדת הערר.

בעניין זה נקדים ונציין כי החלטות ועדה זו בעניינים דומיס, שונות מהחלטת ועדת

הערר לשנת 2014. לועדת הערר סמכות, רשות ואף חובה להחליט כפי שקובע הדין

ובהתאם למצב העובדתי המוכח לה במסגרת בירור הערר ואין היא קשורה או

מוגבלת בהחלטותיה לאור החלטות קודמות שניתנו, בשניס קודמות ועייי הרכב

שונה של הועדה ובלבד, כאמור, שההחלטה שניתנת בערר נסמכת על הוראות החוק,

המצב העובדתי, המצב המשפטי והפסיקה הרלוונטית.

6. תיאור הנכס -

המבנה, בו מצוי עסקה של העוררת נמצא באזור התעשייה תרדיון, הוא משמש

מספר עסקיס שונים ובנוי על מגרש ובו חניות, כביש גישה חיקפי המשמש לכניסת

רכביס לחניית המכוניות וכן להטענה ופריקת סחורות ועוד (להלן: ייהמגרש'/ ו/או

'יהקרקעיי).

7 תמצית טיעוני העוררת -

העוררת הגישה את הערר תוך שהיא מציינת כי אין לסטות מהחלטת ועדת הערר

לשנת 2014 הנזכרת לעיל. העוררת לא פרטה בערר את המצב העובדתי ו/או טענות

נוספות.

ביוס 23.7.17 התקייס בפנינו דיון, בנוכחות העוררת באמצעות מנהלה מר דוד

רוטנברג. במהלך הדיון הפנתה הועדה את העוררת להחלטות הועדה בעניין נכסיס

דומיס ואפשרה לעוררת, בהסכמת המשיב, להגיש, תוך 60 יוס, כתב ערר מתוקן. עוד

המליצה הועדה לעוררת לקבל ייעוץ משפטי בטרס תגיש ערר מתוקן.

ביוס 14.9.17 הגישה העוררת ערר מתוקן ובו ציינה כי על מנת שניתן יהיה לחייב

בסיווג קרקע תפוסה, הקרקע צריכה לחיות מוחזקת ובשימוש של הנישום. לשיטת

העוררת העובדה שהמועצה דרשה ממנה להסיר מכולות שהציבה בשטת זה מחווה

ראיה לכך שהשימוש בשטת וּה נמנע ממנה וכן ציינה העוררת כי זולת מעבר מכוניות

וחניה היא אינה עושה שימוש בקרקע. עוד הוסיפה העוררת כי מעבר המכוניות

והחניה מלמדות כי למעשה מדובר ברחוב ציבורי ומשכך אין לחייבו בארנונה.

עוד הפנתה העוררת לערר שהוגש עייי מחזיק אחר באותו בניין -- חברת מגע של עצ

בעיימ וביקשה לראות בנימוקי חברה זו כזהיס לנימוקיה שלה.

בעניין זה נפנח להחלטתנו בעניין ערר מגע של עצ בעיימ, המפורסמת באתר מועצה

אזורית משגב, ביחד עס כל החלטות ועדה זו -- החלטה שדחתה את הערר.

8 תמצית טענות המשיב -

המשיב מפנה בתשובתו לערר, להוראות חוק ההסדריס במשק המדינה (תיקוני

חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנייג 1992 ולהוראות צו הארנונה וטוען כי חיוב

העוררת בגין שטח קרקע תפוסה נעשה כדין.

המשיב טוען כי החלטת ועדת הערר לשנת 2014 בוטלה למעשה במטגרת הסכם

הפשרה בעתירה שהגישה העוררת וכי גם לגופו של עניין, החלטה זו הייתה שגויה.

אף שהעוררת לא טענה לגופו של חיוב ולא ציינה מדוע אין לחייבה בסיווג קרקע

תפוסה, הבהיר המשיב כי כל הרכיבים המצדיקיס חיוב בסיווג קרקע תפוסה

מתקיימים וכי מדובר בקרקע שאינה אדמה חקלאית, אשר משתמשים בה

ומחזיקיס אותה שלא ביחד עס בניין.

באשר לכביש, טוען המשיב כי מדובר בכביש פנימי, בתוך תתוס המגרש, המשמש

להגעה לבניין, חניה, פריקה וטעינת סחורות לשס הפעילות העסקית במבנה.

לאור האמור ומאחר וישנם מחזיקים נוספים בנכס העושיס שימוש בקרקע

התפוסה, מצא המשיב לחלק את החיוב בהתאם לחלקם היחסי של המחציקים

במבנה ולהשית את החיוב בגין שטח הקרקע התפוסה, בהתאם.

דיון והכרעה -

₪

.10

.1

.12

על מנת להכריע בערר וּה, יש לקבוע תחילה האס שטח המגרש (שאינו בניין, מהווה

שטח בר חיוב בארנונה.

תתילה בחנו האס נעשה בשטת זה שימוש ומצאנו כי התשובה לכך חיובית.

העוררת משתמשת במגרש לרבות לצרכי חניה ולצורך הגעה לעסקה.

כפי שציינו לעיל, לא הוצגו בפנינו כל ראיות לסתור את טענות המשיב ונראה כי

העוררת אינה חולקת על שימושה בשטח, למצער לצרכי חניה והגעה לעסקה. עוד

נציין כי טענת המשיב כי השטח משמש לטעינה ופריקת סחורות, לא נסתרה ולא

נשמעה כל טענה אחרת מצד העוררת, אף לא בערר המתוקן שהגישה.

לטעמנו מדובר בשימוש שאינו שולי ואשר מעניק לעוררת תועלת כלכלית.

מאחר וקבענו כאמור כי נעשה שימוש בקרקע וכי שימוש זה יוצר תועלת כלכלית

לעוררת (כמו גס לעסקיס הנוספים במגרש), הרי שאין דרך אחרת, אלא לחייב את

השטח האמור בארנונה.

לאור האמור יש לתת תשובה לשתי שאלות אלו - מהו הסיווג המתאים בנסיבות

לחיוב שטח הקרקע שמסביב למבנה ומי צריך לשאת בתיוב הארנונה.

לאחר שבחנו את הנסיבות ואת התמונות שהוצגו במסגרת התשובה לערר ולאור

ביקור שערכנו בנכס (במסגרת הדיון בערר מגע של עצ), אנו קובעיס כי התשובה

לשאלה הראשונה היא כי יש לחייב את השטח בתעריף של ייקרקע תפוסהיי.

מדובר בקרקע שאינה תקלאית, שנעשה בה כאמור שימוש שאינו חלק מהבניין. אנו

סבורים כי הכביש ההיקפי, שטח? החניות המשמשים את בעלי העסקיס ואורחיהס,

שטחי הטעינה והפריקה ויתר השטחיס שסביב המבנה, הינס שטחים העומדיס בפני

עצמם ולא מהוויס חלק נלווה לבניין עצמו.

יתרה מכך, אילו סברנו כי מדובר בקרקע שהשימוש בה חינו חלק מן המבנה, אזי מן

הדין היה לחייב שטח זה בתעריף בו מחויבים שטחי המבנה (תעריף הגבוה

משמעותית מתעריף ייקרקע תפוסה" בהתאס לצו הארנונה).

למעלה מן הנדרש נבהיר כי הפרשנות לפיה למרות שימוש שנעשה בשטת, לא תשולם

בגינו ארנונה, הינה בלתי סבירה ונוגדת את בסיט חיוב הארנונה. ברי כי מתן פטור

למי שמשתמש בקרקע ומפיק ממנה תועלת כלכלית, מהווה פגיעה בשוויוניות גביית

הארנונה ביחס לנישומיס אחרים, כך שהנטל אינו מוטל על כל מי שיש לחייבו

בהתאם לדין.

בעניין וה נפנה גס לפסק הדין של בית המשפט העליון בעייא 10977/03 דור אנרגיה

8 בע''מ נ' עיריית בני ברק שס נפסק בין חיתר כך:

'ינטען, כי לא ניתן לסווג את הקרקע הפנויה כ'יקרקע תפוסה'י, מאחר

שקרקע תפוטה מוגדרת כקרקע אשר ''משתמשים ומחזיקים... לא יחד עם

בנין'' (הדגשה הוספה - א'יר), והקרקע הפנויה בענייננו מוחזקת עם הבנין,

ועל כן, כך נטען, לא ניתן לסווגה כ''קרקע תפוסה''. אף טענה זו אין בידי

לקבל. על מנת שקרקע תחשב כ''בנין'' לפי סעיף 269 עליה לעמוד בשני

תנאים: 1. שעיקר שימושה של הקרקע יהיה עם המבנה. 2. ששיעור השטח

לא חרג מהנקבע בצו הטלת הארנונה. אם המועצה לא קבעה כלל את השטח

המירבי שייחשב כ''בנין'י, קרי, התנאי השני אינו מתקיים, לא ניתן לסווג

קרקע שעיקר שימושה עם המבנה ללא הגבלה בשטחה, ובמקרה מעין זה,

תסווג כל הקוקע בתחומי המועצה, למעט אדמה חקלאית ואדמת בנין,

כקרקע תפוסה.

פרשנות לפיה רשאית העירייה לסווג קרקע שעיקר שימושה עם המבנה

ב''בנין'' אף ללא קביעת השטח המירבי על ידי המועצה, תייתר את מלות

המחוקק ''אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה'' המצויות בהגדרת

''בנין'' בסעיף 269, ניתן היה לומר כי מלים אלו מעניקות למועצה את

האפשרות להטיל רק על חלק מן הקרקע שעיקר שימושה עם המבנה את

התעריף השמור לבנין, אולס לכך אין המחוקק צריך להידרש כל עיקר, שכן

זאת רשאית המועצה לעשות באמצעות קביעת תעריפיה. מכאן המסקנה,

כי מטרת הוראה זו היא להטיל על המועצה חובה לקבוע שיעור מירבי

לקרקע שעיקר שימושה עס המבנה המסווגת כבנין, אם המועצה מעוניינת

להטיל על חלק מקוקע זו את התעריף השמור לי/בניי.

עוד ראו בנוסף: עייש (ת''א) 2744/96 פז חברת נפט בע'ימ נ' מנהל הארנונה

עירית גבעתיים (לא פורסם) (השופטת אופיר תום), פסקה 11; 5454/99

(חי/) כ,א.ן פארק המים קריות ג' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה (לא

פורסט) (השופט ביין), פטקה 3; ע'יש (י-ם) 3067/04 רהיטי דורון סחר

(1992) בע''מ נ' מנהל הארנונה של המועצה האזורית שומרון (לא פורסם)

(השופטת מזרחי) פסקה 11 (להלן - 'עניין רהיטי דורון''). כן ראו דברי

המלומד ה' רוסטובי ''ארנונה עירונית'' (מהדורה רביעית, תשנייו) 89,

אשר סבר כי 'ייש לדחות את הדעה, כי העיריה תוכל לחייב קרקע העונה על

הגדרת ''בנין'' עד השטח המקסימלי הנהוג והמקובל בעיריות אחרות.

...ללא כל מקור הסמכה מפורש בחיקוק לא ניתן להטיל חיוב במס'/; אולס

השוו דבריו במהדורה החמישית (תשטס'/א), שם שינה טעמו (אף לעניין עצם

חיובה של קרקע שעיקר שימושה עם המבנה) - ולא פירש. עם זאת,

לבאורה, כאשר קרקע עומדת בתנאי הראשון דהיינו עיקר שימושה עס

המבנה, אך אינה עומדת בתנאי השני, של שיעור השטח המירבי שכלל לא

נקבע, לא ניתן לחייבה כ'יקרקע תפוסה'י, המוגדרת כקרקע "שמשתמשים

בה ומחזיקים אותה לא יחד עם בנין'', וקרקע זו, עובדתית, עיקר שימושה

*עם המבנה''. ואולם, הפרשנות הנכונה להגדרת ''קרקע תפוסה'' היא כי

קרקע תפוסה היא קרקע שאינה אדמה תקלאית, ושאינה נכללת בהגדרת

בנין, דהיינו, לא עמדה בתנאים המפורטים לקרקע המוגדרת ב'/בנין"י.

למושג ניתנה, בהתאם לאמור, פרשנות תכליתית ששינתה את פשוטו.

פרשנות זו מתבססת על ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 269 (ראו: עייש

6 (י-ם) חברת החשמל לישראל בעיימ נ' עירית ירושלים, פיימ סג 28,

2 (השופט - כתארו אז - לנדא); עייש (ת''א) 143/92 רשת הריבוע

הכחול נכסים והשקעות נ' מנהלת הארנונה עירית ראשון לציון (לא פורסט)

(השופט הומינר) (להלן - ''עניין הריבוע הכחולי') כן ראו עייש (חיפה)

9 חךברת גני ברמל בע''מ נ' מנהל הארנונה (לא פורטם) (טגן הנשיא

ביין) פסקה (ו)(4)); על העיקרון לפיו לא סביר לפרש את החוק באופן הפוטר

בליל מתשלומי ארנונה שטח קרקע שבעליו נהנה ממנו ומשתמש בו..."

בעניין והות המחזיק נפנה לעתיימ (ת"א) 2275/06 החברה האמריקאית ישראלית

לגז בע'ימ (אמישראגז) נ' עיריית יבנת, מפי כבי הש' מודריק שקבע בין היתר כך:

'ירשות מקומית מוסמכת להטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על נכסים

בתחומה ''שאינם אדמות בניין''. הארנונה תשולם בידי ''המחזיק בנכסיי

[סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי

התקציב), התשני'ג-1992 (להלן: 'יחוק ההסדרים")].

מיהו ''המחזיק בנכט''! חוק ההסדרים (סעיף 7) מפנה להגדרה הקבועה

בסעיף 269 לפקודת העיריות ['''מחזיק'- למעט דייר משנה'/]. הגדרה

מפורטת יותר מצויה בסעיף 1 של פקוית העיריות: '''מחזיק' - אדס המחזיק

למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר...'.

הלכה למעשה, הפסיקה עושה שימוש בהגדרה שבסעיף 1 לפקודת העיריות

[ע''א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' עו'יד וינבוים]. המונח ''מחזיק'' פורש

בהרחבה יחטית. למשל, גם בר רשות נחשב לצרפים אלה למחזיק בנכס -

''המחוקק ביקש להדגיש, כי בנקטו את הביטוי ''מחזיק'' אין הוא מתכוון

דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנפס, אלא

למי שהוא - יחסית כמובן - בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס. זיקתו של

הבעל לנכס, לצורך עניין זה, יכולה להידחק למקוס שני, אם יש שוכר או בר

רשות או מחזיק באופן אחר, אולס היא שרירה וקיימת וראשונית, כאשר אין

גורס חוצץ, כאמור, והבעל נשאר בגפו מול הרשות'י [רע'/א 422/85 חברת בתי

גן להשברה בע''מ נ' עיריית תל אביב יפו].

מקום שישנם מספר גורמיס המתחרים ביניהם על ההחזקה, המחזיק יהיה

'בעל הזיקה הקרובה ביותר'- מי שיש לו את מירב הזיקות לנכס [רעי/א

3 מדינת ישראל- משרד הבריאות נגד עיריית ראשון לציון [פורסט

בנבו]] או מי שהוא הנהנה העיקרי מהנכס [ראה רע'/א 2987/91 רלינר ג'

עיריית ירושליס (פורסם בגבו]; ע''א 9368/96 מליסרון בע'ימ נ' עיריית

קריית ביאליק [פורסם בנבו]; עע'ימ 1860/06 תשתיות נפט ואנרגיה בע'יימ ני

מועצה מקומית קריית טבעון [פורסם בנבו]; עי'א 739/89 מיבקשווילי 1'

עיריית תל אביב [פורסם בנבו]].

בגדר של י'מירב הזיקות הקרובות לנכס'' יש לשקול גם את ההנאה משירותי

הרשות הלכה למעשה:

''ה''מחזיק'' כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת העיריות, לצורך החיוב בארנונה הוא

בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, והשאלה מיהו בעל הזיקה הקרובה כאמוף

תיענה על פי מבחן עובדתי. כפי שעולה מסקירת פסקי הדין דלעיל, בדרך כלל

יהיה זה מי שעושה שימוש בפועל בנכס, אף אם באופן ...כאשר אדם מחזיק

בנכס ובמסגרת זאת נהנה או יכול ליהנות מהשירותיט שמספקת הרשות

המקומית, במידה זו או אחרת, מוצדק יהיה לחייבו בתשלום ארנונה. זאת

ועוד, ההחזקה לצורך החיוב בארנונה מתאפיינת, ככלל, ביכולת השליטה של

האדם בנכס והיכולת לנצל את הנכס לצרכים שונים'' [ברי'מ 7856/06 איגוד

ערים אילון (ביוב, ביעור יתושים וטילוק אשפה) נ' מועצה אזורית חבל

מודיעין [פורסם בנבו] וראו גם רע''א 9813/03 מדינת ישראל - משוד

הבריאות נ' עיריית ראשון לציון [פורסם בנבו]].

כללו של דבר, מהותה של י'יהחזקה'' בנכס נעוצה ביכולת השליטה של אדס

בנכס, יכולתו לנצל את הנכס לצרכיו השונים ומידת ההנאה שהוא מפיק

משירותיה של הרשות המקומית."י

העוררת לא טענה כי השטח היחסי בגינו חויבה אינו תואס את חלקה במבנה

וממילא לא הוצגו כל ראיות כי החישוב שנעשה אינו נכון. לאור האמור אנו קובעיס

כי השטח בו תויבה העוררת הינו נכון ותואם את חלקה במגרש.

3. באשר לטענת העוררת כי שטח המגרש שאינו מבנה הינו 'ירחוביי ואין לחייבו, אנו

דוחים טענה גו. נפנה לעייש (באר שבע) 28/90 אגד נ' עיריית דימונה ואתי :

''הגדרת המונח 'נכסים'' מוציאה במפורש ''רחוביי. משמע, לא ניתן להטיל

ארנונה בגין ''רחוב''י. פקודת העיריות אינה מגדירה את המושג ''רחוב'י. הגדרה

למושג זה נמצא בפקודת הפרשנות [נוסח חדש] וכך נאמר שם:

''רחוב או דרך: לרבות כביש, שדירה, סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, ביבר,

חצר, טיילת, מבוי מפלש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו,

או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו.'י

כפי שנראה בהמשך, לענייננו יש אף חשיבות למונח י'מדרכה'', שהגדרתו מופיעה

דווקא בסעיף 1 לפקודת העיריות במילים אלה:

''חלק מרחוב המיועד למעבר הולבי רגל, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות

וקירות תומכים. 'י

הטוגיה הטעונה בחינה עתה, היא, אס המעברים שבתחנה הינס בבחינת 'ירחוב,'י

כגרסת המערערת....

....עיון בהגדרה של 'רחוב'' מלמד, כי המרכיב המרכזי שבה הוא היותו של

השטח פתוח לציבור. אין צורך שכל אדם מן הציבור יהא רשאי להיכנס לשטח ודי

בכך שמספר רב של אנשים נכנטים בפועל לשטח, אף אם יש צורך בקבלת אישור

לבניטה (בג''צ 764/88 [5] הנייל).

אולס, אין די בכך ששטח מסוים פתוח לציבור על מנת שנאמר בי מדובר על

''רחוב'י. מכירים אנו סוגים שונים של מקומות שהינם פתוחים לציבור, אך לא

יעלה על הדעת לטעון לגביהם כי מהווים הם ''רחוב''. לדוגמא, גן או פארק ציבורי

דומים לרחוב מבחינה זו שאף הם פתוחים לציבור, אך שונים הם ממנו מבחינת

השימוש הנעשה בהם. הגורם המאפיין רחוב הוא השימוש בו כשטח למעבר של

כלי רכב ואנשים ממקום אחד למקום אחר. אלמנט זה אמנם אינו מופיע בהגדרה

הסטטוטורית של ''רחוביי, ברם, אין ניתן להתעלם ממנו, שכן הוא המייחד נכסי

כזה משטחים אחרים הפתוחים לציבור.

עוד נפנה לפסק הדין בעניין עייש (נצרת] 390/98 תגובה מרכז שיתופי לשיווק וצרת

חקלאית בישראל בע'ימ נ' עירית טבריה, מפי כבי השופטת דייר נאוה דנון שקבעה

בין חיתר כך:

''מתוך עיון במפה אשר צורפה לתיק אני למדה שהכבישים שמדובר

בהם אינם חלק מהפביש הראשי טבריה-גנוסר. לגבי נכס ג' מדובר

בכביש פנימי הטובב את מבני המחסנים. בתור שבאלה אין הם דרכים

הפתוחות לציבור. המערערת יכלה להסום דונים אלה הנמצאים

בשטחה אולם בחרת מרצונה הטוב להשאירם פתוחים לנוחיות

לקוחות?.....

... אין לומר כי נכטים ב' ו-ג' מהווים דרכים ציבוריות הפתוחות

לשימוש הקהל הרחב. אם ינטה מישתו מהקהל הרחב להתנות את

רכבן במשטח הצמוד הניל ולפריע בכך לפעולת הפריקה והטעינה אין

ספק כי יגורש משם על ידי המערערת.

באשר להוכחת השימוש על *די ציבור רחב בכבישים בנכסים אי ו-ד'

המקנה לתם פטור באילו היו רחוב ציבורי - שימוש זה לא הוכח על ידי

המערערת."י

אין מחלוקת כי מדובר בשטח פרטי, אין מחלוקת כי לשם הגעה לבניין יש צורך

בכניסה עם רכבים לרבות לשם חניה, פריקה וטעינה. יחד עם ואת אין מדובר בדרך

המשמשת את הציבור הרחב, אלא רק את משתמשי הבניין, ספקיהם, לקותותיהם

ואורחיהם. אין כל מניעה לסגור בשער את הכניסה למגרש ולמנוע כל כניסה

למתחם. הכל לפי שיקול דעות בעלי הנכס והמחזיקים בנ.

4, סיכומו של דבר, אנו דוחים את הערר. אין צו הוצאות.

בהתאם לסעיף 2(5) לתקנות בתי המשפט לעניונים מנהליים (סדרי דין), התשסייא-

0 ותקנה 23 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשטייא- 2000,

לרשות הצדדים קיימת זכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וזאת 45 יוס

מיום מטירת ההחלטה.

בהתאט לתקנה 20(ג) לתקנות הרשולות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)

סדרי דין ב דת ערר התשלייו- 1977 תפורסס החלטה זו באתר האינטרנט של המשיב.

: \\

ה 2 יי

"לאב 5 "ו 77

בי 2 גר ל .7

5 ל

2 . עוייד אפו)צפדידה | הבר:עויד ד

לַעי-.. חברה: עוייד אפ%% פדידה ע וו

ל

₪777