Arr 59 18

ועדת ערר לענייני ארנונה כללית ערר 59/18

שליד עיריית פתח- תקוה יו"ר הועדה – עו"ד יהודה שלום

חברים – מר אשר מייבסקי

גב' שושנה פרופר

העוררת: ריבר נודלס בר (פ"ת) בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד רמי שר - ישראל

- נ ג ד -

המשיב: מנהל הארנונה של עיריית פ"ת

ע"י ב"כ עוה"ד אריאל ליבר

החלטה

1. כללי

1.1 העוררת מחזיקה בתחום השיפוט של עיריית פתח תקוה נכס ברחוב שחם

36, הרשום בספרי המשיב כנכס מס' 13903600040 (להלן– הנכס);

1.2 ביום 10/04/2018 שלח המשיב הודעת שומה מתוקנת לעוררת לפיה הנכס

חויב בארנונה עבור שטח של 318 מ"ר וזאת החל מיום 1/09/2017.

להודעה זו צירף המשיב מדידה לפיה נוספו 34.41 מ"ר בשל שטחים

משותפים.

1.3 על הודעה זו הגישה העוררת השגה ביום 29/04/2018, ובה טענה את הטענות

כדלקמן:

1.3.1 שטח הנכס הוגדל מ– 264 מ"ר ל– 318 מ"ר, ובנוסף העוררת נדרשה

לשלם תשלום רטרואקטיבי בגין הפרשי השומה המתוקנת לשומה

הישנה גם לשנת 2017.

1.3.2 תוספת השטח של 34.41 מ"ר בגין שטחים משותפים נעשתה שלא

כדין וללא כל הסבר ועל כן יש לבטל את החיוב בגין שטח זה.

1.3.3 יש לבטל את החיוב הרטרואקטיבי כי הוא הינו חיוב פסול. החיוב

מתייחס לשנת המס הקודמת וכן המשיב לא הצביע על שינוי עובדתי

בגינו הוא רשאי לשנות תא חיובי הארנונה, ועל כן יש לבטלו.

2

1.4 המשיב דחה את ההשגה בתשובה להשגה מיום 11/06/2018, וזאת מן

הטענות כדלקמן:

1.4.1 הטענה בדבר חיוב רטרואקטיבי אינה בסמכות מנהל הארנונה ואף

לא בסמכות ועדת הערר, ועל מנת לקבל סעד זה היה על העוררת

לפנות לערכאה הרלבנטית.

1.4.2 המשיב ביצע ביקורת ומדידה בשטח הבניין בו נמצא הנכסנמצא כי

חיוב השטחים המשותפים בבניין נערכו בחסר כל שהעוררת נהנתה

מחיוב ארנונה מופחת במשך תקופה ארוכה, על כן הפעיל המשיב

שיקול דעת וחייב את העוררת באופן מידתי רק החל מיום

1/09/2017.

1.5 לאחר קבלת מכתב התשובה להשגה, שלחה העוררת ביום 20/06/2018 מכתב

נוסף למשיב ובו נכתב כי אין התאמה בגין הדרישה לתשלום לשנת 2017 לבין

התעריפים הקבועים בצו הארנונה של עיריית פתח תקוה (להלן – צו

הארנונה), שכן החיוב הרטרואקטיבי הוחל מיום 1/09/17, וקיים חוב בסך

של 10,023 לשנת 2017, אך בצו הארנונה נקבע כי התעריף בגין שטחים

משותפים הוא בשיעור של 25% מהתעריף העיקרי, ועל כן החיוב צריך להיות

648 ₪ בלבד

מכתב זה לא נענה ע"י המשיב.

2. טענות העוררת

לאור דחיית ההשגה הגישה העוררת ערר אשר נתקבל אצל המשיב ביום

22/07/2018, בו חזרה על טענותיה בהשגה והוסיפה כי:

2.1 המשיב לא הסביר איך חושב השטח המשותף ועל סמך איזו נוסחה הוא הגיע

למסקנה כי השטח המשותף הוא 34.41 מ"ר

2.2 לחילופין, גם אם בדין הוספו חיובים בגין שטחים משותפים הרי שהחיוב

צריך לחול החל משנת המס הבאה – 2019, ולחילו פין החל מיום משלוח

הודעת השומה המתוקנת. ודאי שאין לחייב את העוררת בחיובים בגין שנת

2017 באשר המדובר בחיוב רטרואקטיבי פסול

2.3 ההחלטה להטיל על העוררת חיוב רטרואקטיבי נעשתה בחוסר סמכות

באשר לא קיים כל מקור חוקי המתיר למשיב להטיל חיוב רטרואקטיבי. לא

זו אף זו, המשיב לא הצביע על כל שינוי עובדתי בגינו הוא רשאי לשנות את

חיובי הנכס בארנונה באופן רטרואקטיבי והוא ביצע את הגדלת החיוב מבלי

שיחול שינוי פיזי בנכס. עוד יצוין, כי דרישת התשלום הרטרואקטיבית

חורגת משמעותית מתחום הציפיה הלגיטימית של העוררת.

2.4 חלה טעות חישובית באשר לדרישה לשנת 2017.

3. טענות המשיב בתשובה לערר

המשיב ענה על הערר בכתב תשובה לערר ביום 5/08/2018, בן חזר על טענותיו כפי

שהופיעו בתשובתו להשגה והוסיף כי:

3.1 כל טענותיה של העוררת בגין חיוב רטרואקטיבי פסול, חוסר סמכות בחיוב

שטחים משותפים, אי הסבר לחישוב השטח המשותף והסתמכות, אינן

בסמכותו של מנהל הארנונה, ועל כן על העוררת לפנות לערכאה הרלבנטית.

3

3.2 העוררת טוענת בכתב הערר טענה לעניין תעריף חיוב השטחים המשותפים

אך טענה זאת לא בא זכרה בהשגה ועל כן דינה דחייה על הסף.

3.3 בהתאם לביקורת ומדידה שביצע המשיב בשטח הבניין נמצא כי חיוב

השטחים המשותפים בבניין נערכו בחסר, כל שהעוררת נהנתה מחיוב ארנונה

מופחת במשך תקופה ארוכה אשר כלל התקופה לא חויבה – מדובר בעוררת

שנמצאת בנכס טרם שנת 2017. על כן הפעיל המשיב שיקול דעת וחייב את

העוררת באופן מידתי החל מיום 1/09/17.

המשיב מבצע בדיקות שימושים ומדידות באמצעות מודדים מקצועיים

ומוסמכים ובאמצעות מכשירי מדידה אמינים ומדויקים, והמשיב עומד אחר

מהימנות ממצאי הבדיקה והמדידה מטעמו. העוררת לא תמכה את טענותיה

במדידה ו/או אסמכתא כלשהי, ועל כן מסיבה זו דין טענותיה להידחות.

3.4 לעניין התעריף בגינם מחויבים השטחים המשותפים. בצו הארנונה נקבע

בסעיף 2.2.3.1 העוסק בחיוב שטחים משותפים ב"קניון/מרכז קניות" כי

ישנו תעריף לשטח משותף בשיעור של 25% מהשטח העיקרי, כאשר לא יכול

להיות חולק כי העוררת אינה עונה על הגדרה זו ועל כן דין טענתה להידחות.

4. הדיון

4.1 ביום 7/01/2019 נערך דיון בפני הועדה אשר בו חזרו הצדדים על טענותיהם

במהלך הדיון הוצג הסכם השכירות של העוררת.

בסוף הדיון נקבע כי המשיב יציג לב"כ העוררת את טבלת השטחים

המשותפים בבניין, ויבהיר בחישוב את השטח היחסי המועמס על העוררת

וזאת בתוך 14 יום מיום הדיון. לאחר מכן יסכמו הצדדים את טענותיהם

בכתב.

4.2 המשיב הגיש הודעה לעניין סיכום השטחים המשותפים לחיוב בנכס

וביניהם הנכס של העוררת וצירף להודעתו טבלה מפורטת.

4.3 העוררת הגישה את סיכומיה ובהם חזרה על טענותיה כפישבאו לידי ביטוי

בהשגה ובכתב הערר, והוסיפה כי:

4.3.1 דין הערר להתקבל רק בשל העובדה כי המשיב לא הצליח להוכיח את

גודל השטחים המשותפים אותם הוא ניסה ל"העמיס" על חיובי

העוררת.

4.3.2 יש לדחות את הטבלה שצורפה להודעת המשיב שכן לא צורף דו"ח

מדידה ו/או תרשים מדידה, לא ברור מי ערך את הטבלה, לא הוגש

שום מסמך / חוו"ד איך חולקו השטחים המשותפים בין המחזיקים

השונים, לא ברור מתוך הטבלה כיצד הגיע המשיב למסקנה שיש

להוסיף לחיובי העוררת 34.41 מ"ר בגין שטחים משותפים

4.3.3 סעיף 3.2.12 לצו הארנונה דן בנכס נשוא הערר. סעיף 3.2.12.1 מגדיר

את המונח "שטח", ובהגדרה זו אין התייחסות ל"שטחים

משותפים". היות ומדובר בהגדרה ספציפית של נכס ספציפי הרי

שהיא ההגדרה הקובעת ביחס לנכס של העוררת ולכן אין להוסיף

העמסה של שטחים משותפים לנכס ספציפי.

4.3.4 לחילופין שטח ה נכס כולל העמסת שטחים מש ותפים צריך להיגזר

מהסכם השכירות. עפ"י הסכם השכירות השטח נטו של המסעדה

הוא 235.30 מ"ר השטח ברוטו (לאחר העמסת שטחים משותפים

הוא 291.30 מ"ר. על כן, יכול המשיב לחייב את העוררת בארנונה

לכל היותר בשטח של 291.30 מ"ר, כולל שטחים משותפים

4

4.3.5 יש לדחות את טענת המשיב לעניין הרחבת חזית אסורה. שכן הטענה

בדבר שטחים משותפים הופיעה בסעיף 2 להשגה, וכן הוגשה השגה

נוספת לעניין חיוב השטחים והערר הוגש על דחיית 2 ההשגות

4.4 המשיב הגיש את סיכומיו בהם חזר על טענותיו כפי שהופיעו בתשובתו

להשגה ובתשובתו לערר, הוסיף וטען כי:

4.4.1 טענת העוררת בסיכומיה כי הגישה ערר על 2 השגות שונות שהגישה

מנהל הארנונה ומשכך אין הרחבת חזית, דינה להידחות. בהתאם

להוראות החוק כתב ערר מוגש על החלטת מנהל הארנונה בלבד,

ובמועד הגשת כתב הערר מנהל הארנונה כלל לא השיב לטענות

העוררת להשגה הנוספת.

4.4.2 העוררת בסיכומיה טוענת לראשונה לעניין ההגדרה הקבועה בסעיף

3.2.12.1 לצו הארנונה, בה מנסה העוררת לטעון כי בהגדרה של

הסיווג הספציפי של הנכס אין התייחסות ל"שטחים משותפים". עיון

קל בסעיף מעלה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי על המשיב לחייב

את העוררת עבור השטחים המשותפים בבניין אשר מהווים חלק

אינטגרלי ובלתי נפרד מהשימוש העיקרי בנכס.

שנית, סעיפים 3,4 ו– 9 לצו הארנונה קובעים כי יש לחייב את כלל

המחזיקים השונים בנכסים השונים בשטחים המשותפים שנמצאים

בבניין.

4.5 על סיכומי המשיב הגישה העוררת סיכומי תשובה

5. הכרעה

5.1 חיוב רטרואקטיבי

5.1 .1 סמכות מנהל הארנונה כמו גם סמכות ועדת הערר נתונה לעניינים

עובדתיים טכניים הקבועים בסעיף 3.אלחוק הרשויות המקומיות

(ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן– חוק הערר).

משכך, ולאור פסיקת בתי המשפט אין סמכות לועדת הערר לדון

בשאלת החיוב הרטרואקטיבי המתייחס לשנים קודמות להודעת

השומה. יחד עם זאת, בכל מה שקשור לתיקון חיוב במהלך שנת

המס, אין מדובר בחיוב רטרואקטיבי אלא בתיקון שומה ולכן יש

סמכות לועדה לדון בכך.

ראה: עע"ם 5640/04 מקורות חברת המים בע"מ נ' המועצה

האזורית לכיש ואח' שם נקבע ע"י כבוד השופט גרוניס כי:

"המאפיין של הטענות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר הוא שהן

נוגעות לעניינים עובדתיים וטכניים המצריכים לעיתים אף את בדיקת

המצב בפועל, ולא מדובר בשאלות בעלות היבט משפטי מובהק, כגון

הקריטריונים לקביעת הארנונה או סבירות גובה הארנונה".

5.1 .2 כאמור, המשיב תיקן את שומת הארנונה ביום 10/04/2018, והגדיל

את שטח הנכס לחיוב ב – 54 מ"ר כאשר 34 מ"ר לערך הינו חיוב חדש

בגין שטחים משותפים ואילו 20 מ"ר לערך זהו עדכון מדידות על

שטחים שחויבו בעבר, וזאת עשה המשיב החל מיום 1/09/2017.

5.1 .3 הרי כי כן , מדובר ב - 2 תקופות. האחת מיום 1/09/2017 עד לסוף

שנת המס 2017, והשניה החל מיום 1/01/2018 ועד ליום תיקון

השומה – 10/04/2018.

5

בגין התקופה הראשונה שמיום 1/09/2017 ועד לסוף שנת המס 2017 ,

אין לועדה סמכות עניינית לדון בטענה

5.1 .4 בגין התקופה השניה, שמתחילת שנת המס 2018 ועד ליום

10/04/2018 – מועד הוצאת השומה המתוקנת, יש לעשות אבחנה

האם השומה המתקנת יצרה חיוב חדש אשר העוררת לא הייתה

מחויבת בגינו, אם לאו, או שמא מדובר בתיקון טעות.

5.5.1 פסק הדין שדןבחיובים רטרואקטיביים הינו עע"מ 4551/08 עיריית

גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [ (להלן–

פסק הדין בעניין גבעת שמואל), שם קבע בית המשפט:

"....לפיכך, מן הראוי כי משך התקופה המדויק שבמהלכו יכולה הרשות

המקומית לשלוח הודעת חיוב, מבלי שזו תיחשב לרטרואקטיבית, ייקבע

על-ידי המחוקק, על בסיס נתונים מתאימים באשר לצרכי הרשויות

המקומיות ותוך התחשבות גם בצורך של הנישומים בוודאות לגבי שיעור

החיוב בארנונה בשלב מוקדם ככל האפשר; ועל כן, המסקנה היא כי –

במצב החקיקתי הקיים – שומת ארנונה המופקת לנישום במהלך שנת

הכספים אינה, כשלעצמה, רטרואקטיבית.

....

אף-על-פי-כן, לעיתים, לפעולה של הפקת שומת ארנונה לשנה מסוימת –

פעולה אשר יש בה כאמור כדי להשלים את תהליך החיוב, קודמת החלטה

מנהלית המשנה מציאות כלשהי; רוצה לומר: לעיתים, טרם הפקת

השומה, מחליטה הרשות המקומית להשית על הנישום חיוב חדש, אשר

לא היה כלול בשומות שהופקו לו בשנים הקודמות. כך הוא הדבר למשל

כאשר הרשות המקומית מחליטה לבטל פטור שניתן לנישום עד לאותה

עת או כאשר הרשות המקומית מבקשת להרחיב את השטח מושא החיוב,

לאור מדידות חדשות שבוצעו. החלטה זו כרוכה אמנם, במידה מסוימת,

בחיוב עצמו, אולם, יחד עם זאת, היא מהווה החלטה עצמאית אשר

עומדת בזכות עצמה. ככזו, צריכה היא, ככלל, לחול מכאן ולהבא, ולא

למפרע (על תחולתן בזמן של החלטות מנהל, ראו: עניין אורט, פס' 29 ;

ענייןשגיא, בעמ' 598.)

עצמאותה של ההחלטה המנהלית נגזרת מאופיו של הצו בדבר הטלת

ארנונה ומדרך פעולתה של הרשות המקומית. ודוק: צו הטלת הארנונה

הוא צו כללי; מפרט הוא את תעריפי הארנונה המושתים בגין נכסים

מסוימים, על בסיס פרמטרים של סוג הנכס, השימוש הנעשה בנכס

ומיקום הנכס (ראו: סעיף 8(א לחוק ההסדרים 1992). אמנם, כפי שצוין

צו הטלת הארנונה הוא שמטיל על הנישום את נטל המס, ואילו שומת

הארנונה אך מוציאה מן הכוח אל הפועל את החיוב שנקבע בצו; אולם,

כלליותו של הצו אינה מאפשרת לו לשקף את המדיני ות הפרטנית של

הרשות ביחס לנכסים מסוימים או את הסטאטוס של נכס מסוים,

מבחינתה של הרשות – והוא אף אינו "מתיימר" לעשות כן. למעשה, בעת

אישור הצו בדבר הטלת ארנונה, מועצת הרשות המקומית כלל לא נדרשת

לעניינים הספציפיים הנוגעים לנכסים מסוימים. עניינים אלה נדונים

ומוכרעים – בנפרד – על-ידי הגורמים המתאימים בעירייה, כאשר

הכרעות אלה מהוות החלטות מנהליות, לכל דבר ועניין. ואכן, בפועל, בעת

השתת ארנונה על נישום מסוים בגין נכס מסוים, פקיד השומה של הרשות

המקומית נדרש ליישם הן את העקרונות שנקבעו בצו הטלת הארנונה הן

את העקרונות שנקבעו בהחלטה המנהלית הרלוונטית, ככל שישנה כזו.

יצוין, כי לעיתים ההחלטה הרלוונטית מתקבלת בד בבד עם הפקת שומת

הארנונה. בפעמים אחרות, היא מתקבלת זמן רב לפני הפקת השומה. מכל

מקום, בחינת ה רטרואקטיביוּת של החיוב, ככל שהוא נוגע ליישום

ההחלטה, תיעשה ביחס למועד שבו קיבלה הרשות את ההחלטה והודיעה

עליה לנישום. אם רק חלק מהחיוב נובע מן ההחלטה, למשל במקרה שבו

במסגרת ההחלטה נוספו שטחים נוספים לחיוב, יש לבצע את הבחינה

שלעיל רק לגבי החלק היחסי של החיוב אשר כרוך בהחלטה.

56. סיכומם של דברים: כאשר הארנונה מושתת על הנישום לאחר תום

שנת הכספים הרלוונטית, מדובר בהכרח בחיוב רטרואקטיבי. לעומת

זאת, כאשר הארנונה מושתת על הנישום במהלך שנת הכספים, יש להבחין

בין שלושה מצבים: המצב הראשון הוא מצב של תיקון שומת ארנונה.

במצב זה, התיקון הוא רטרואקטיבי, ככל שהוא מבקש לחול על פרק הזמן

שקדם לתיקון. המצב השני הוא מצב של השתת ארנונה לראשונה במהלך

6

שנת הכספים, כאשר חיוב הארנונה כולל יישום של החלטה מנהלית

חדשה. במצב זה, החיוב הוא רטרואקטיבי, ככל שהוא מבקש ליישם את

ההחלטה המנהלית, על פרק הזמן שקדם לקבלתה. המצב השלישי הוא מצב

של השתת ארנונה לראשונה במהלך שנת הכספים, כאשר חיוב הארנונה

זהה במהותו לחיוב שהושת על הנישום בשנים קודמות (מלבד עדכונו

בהתאם לתעריפים שנקבעו בצו הרלוונטי לאותה שנה). במצב זה, החיוב

לעולם אינו רטרואקטיבי.

57. עד כאן באשר להבחנה שבין חיובי ארנונהרטרואקטיביים לבין חיובי

ארנונה שאינם רטרואקטיביים. הבחנה זו, כפי שצוין, היא הבחנה

"מקדמית" ואין היא מהווה סוף פסוק. כך, אם אכן מדובר בחיוב

רטרואקטיבי – ידו של בית המשפט תהא אמנם "קפוצה" בהתרתו, אולם

ייתכנו בכל זאת מקרים מיוחדים אשר בהם יותר החיוב. בפסק הדי ן

בעניין אורט עמד בית המשפט העליון בהרחבה על העקרונות החלים על

תחולה למפרע בכלל, ועל תחולה למפרע של חיובי ארנונה בפרט. בתמצית,

נקבע כי כל החלה למפרע, ובכלל זה החלה למפרע של חיובי ארנונה,

כפופה למבחן דו -שלבי של סמכות וסבירות. מבחינת הסמכות, ככל

שהסמכות להחי ל את ההחלטה או את החיוב למפרע אינה מופיעה

במפורש בחוק, קיימת חזקה פרשנית נגד תחולה למפרע. אם יימצאו

טעמים טובים לסתור חזקה זו, כי אז יש לבחון אם ההחלה למפרע עומדת

במבחנים הרגילים של הפעלת שיקול הדעת המנהלי, ובראשם הסבירות

(ראו: שם, פס' 31; עניין עזרא, בעמ' 417; עניין שגיא, בעמ' 598 -597 .)

בחינת סבירותו של חיוב רטרואקטיבי תיעשה תוך איזון בין עניינו של

הפרט בסופיות ההחלטה ומידת ההסתמכות שלו על ההחלטה, מחד גיסא,

לבין האינטרס הציבורי שבקיום החוק ובגביית מס אמת, מאידך גיסא.

חשיבות מיוחדת תינתן כמובן להתנהלותו של הנישום, ולשאלה אם רובץ

לפתחו "אשם" כלשהו (ראו: ע"א 8558/01 בענייןעילבון, בעמ' 789 ;ע"א

975/97 בענייןעילבון, בעמ' 451-452; עניין ט.ט. טכנולוגיה, בעמ' 784 .))

רק במקרים נדירים, אשר בהם החיוב הרטרואקטיבי יעמוד במבחני

הסמכות והסבירות – "תיפתח" ידו של בית המשפט ויותר החיוב.

לעומת זאת, אם לא מדובר בחיוב רטרואקטיבי, לא תחול עליו החזקה נגד

תחולה למפרע, אולם הוא יהיה בכל זאת כפוף, ככל סמכות מנהלית,

למבחנים החלים על הפעלת שיקול הדעת המנהלי. בראש מבחנים אלה

ניצב כמובן מבחן הסבירות. על כן, לעיתים, ניתן יהיה לקבוע כי חיוב

ארנונה הוא פסול, אף שאינו רטרואקטיבי, בשל שהושת במועד בלתי -

סביר".

5.1 .6 ומן הכלל אל הפרט כאמור, השומה המתקנת יצרה הגדלה בחיוב של

54 מ"ר, אשר מתוכו ישנו חיוב חדש בגין שטחים משותפים בשטח

של 34.41 מ"רלאור האמור בפסק הדין בעניין גבעת שמואל, קובעת

הועדה כי יש לחייב את העוררת בגין שטח זה החל מיום 10/04/2018

ואילך, ואילו לתקופה שמיום 1/01/2018 ועד ליום 9/04/2018 אין

לחייב את העוררת בגין שטח זה.

לגבי החיוב בגין ה – 19.59 מ"ר נוספים המתקנים את גודל שטח

הנכס, נראה כי מדובר בעדכון מדידות שמקורן בטעות, ועל כן תיקון

זה הינו מותר במהלך אותה שנת מס. לפיכך יש לחייב את העוררת

החל מיום 1/01/2018 בגין 19.59 מ"ר לכל שנת המס 2018 .

5.2 חיוב בגין שטחים משותפים

5.2.1 העוררת טוענת כי המשיב לא הסביר כיצד הגיע לשטח של 34.41 מ"ר

בגין שטחים משותפים, וכי המדידה שצירף המשיב מטעמו אינה

מהווה אסמכתא לכך.

5.2.2 המשיב טוען כי מדובר בהרחבת חזית, וכי העוררת לא טענה בהשגתה

טענה לעניין חיוב השטחים המשותפים ואילו טענה זו עלתה

לראשונה בכתב הערר.

5.2.3 לדעת הועדה אין מדובר בהרחבת חזית

העוררת בסעיף 2 להשגתה טענה "מרשתי תטען כי תוספת השטח של

34.41 מ"ר בגין שטחים משותפים נעשתה שלא כדין, וללא כל הסבר באשר

לחישוב שטח זה. על כן יש לבטל את שטח זה מהדרישה".

7

אם כן העוררת מציינת במפורש בהשגתה כי יש לה טענה לגבי חיוב

הנכס בהעמסת שטחים משותפים בשטח של 34.41 מ"ר, והדבר ים

מדברים בעד עצמם.

5.2.4 לגופו של עניין, העוררת טוענת כי המדידה אשר צורפה להודעת

השומה המתוקנת אינה מפרטת מהו מקור החיוב של השטחים

המשותפים, ותימוכין לכך מוצאת העוררת בתוספת שהוספה בכתב

יד לגבי השטחים המשותפים.

כמו כן, טוענת העוררת כי המשיב לא צירף חוות דעת מטעמו ו/או

אסמכתא נוספת לעניין חלוקת העמסת השטחים המשותפים בין כלל

המחזיקים בבניין, למרות שנתבקש לעשות כן על ידה.

בדיון התבקש המשיב להציג טבלה ה מפרטת את חלוקת העמסת

השטחים המשותפים בין המחזיקים השונים, ואכן המשיב הגיש

טבלה זו אך לא ניתן להבין ממנה דבר.

5.2.5 סעיף 4 לצו הארנונה מגדיר "שטח בניין

"שטח בניין - לשם חיוב הארנונה לבניינים יילקח בחשבון כל

מטר ריבוע משטח רצפה הבנוי בכל קומות הבניין לרבות השטח

שמתחת לקירות הפנימיים ועמודים ושטחי עזר (שטח פנים החדרים,

חדרי הכניסה, חדרי כביסה בניני עזר, חדרי שירות, חדרי יציאה,

יציע, ממ"ד, ממ"ק, מרחב מוגן אחר, שירותים, אמבטיה, מקלחות,

הול, מרתף, מחסן, חדרי אוכל, מטבח פינות אוכל, פרוזדורים,

ומרפסות מכל סוג שהוא מעברים, וכל שטח רצפה לשימוש כלשהו

לרבות שטחים משותפים / ציבוריים וכל שטח מקורה של אותו

בניין, להלן "שטח הבניין"".

סעיף 9 לצו הארנונה שעניינו "חלוקת שטח משוץף" קובע כדלקמן

"חלוקת שטח משותף - כל השטחים המשותפים בכל הבניינים

יחולקו בין המחזיקים ביחס לשטח הבניין המוחזק על ידי כל אחד

מהם: כל חלק יחסי כנ"ל יצורף לסה"כ השטח שבחזקת כל מחזיק,

למעט מגורים, או לחילופין יחושב שטח שמשותף עפ"י מסמך מוסכם

שבין המשכיר ובין השוכר".

עינינו הרואות כי המחוקק קבע בצו הארנונה שיש לחייב את כלל

המחזיקים השונים בבניין אחד שמוחזק על ידי כל אחד מהם

בשטחים המשותפים לכלל המחזיקים בבניין, וכלן פעל המשיב נכונה

כאשר העמיס על העוררת שטח משותף לחיוב.

5.2.5 העוררת לא הציגה מדידה נגדית מטעמהו/או חוות דעת לעניין גדול

השטחים המשותפים שיש לחי יבה בהם, אלא טענה טענ ות חדשות

שהעלתה לראשונה בסיכומיה – האחת, יש לגזור את השטח לחיוב

מהסכם השכירות של העוררת עם בעלי הנכס ולפיכך יש לחייב את

הנכס לכל היותר ב – 291.30 מ"ר, והשניה– צו הארנונה אינו מאפשר

העמסת שטחים משותפים על נכס מסוג הנכס נשוא ערר.

מאחר ומדובר בטענות שלא הוזכרו בהשגה ובערר, סבורה הועדה כי

דין 2 הטענותאותן העלתה העוררת בסיכומיה, להידחות , שהרי

מדובר בהרחבת חזית אסורה.

5.2.6 הועדה קובעת כי הואיל והעוררת לא הציגה מדידה הסותרת את

המדידה של המשיב, חזקה על המדידה שהגיש המשיב כי היא נכונה

8

ולכן יש לחייב את העוררת בגין העמסת השטחים המשותפים בשטח

של 34.41 מ"ר

חיובי המשיב שגויים, חישובי הפרשי הצמדה וריבית

5.3 לאור הקבוע בסעיף 3.א. לחוק הערר, הרי שלועדת הערר אין סמכות לדון

בטענות העוררת בגין טעות בחישובי המשיב לעניין שנת 2017, מה גם שאין

לועדה סמכות לדון כלל בחיוב הארנונה לשנת 2017 כפי שפורט לעיל. כמו

כן אין לועדה סמכות לדון בחיוב בגין הפרשי הצמדה וריבית.

6. סוף דבר

6.1 הערר מתקבל חלקית

לועדה אין סמכות לדון בחיוב עד ליום 31/12/2017.

החיוב בגין שטחים משותפים בגודל של 34.41 מ"ר, יחול מיום 10/04/2018

ואילך

החיוב בגין טעות בגודל הנכס של 19.59 מ"ר, יחול מיום 1/01/2018 ואילך

6.2 בנסיבות העניין לא ניתן צו להוצאות

6.3 החלטת הועדה נתונה לערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים שבאיזור

שיפוטו מצוי מקום מושבה, בתוך 45 ימים ממועד המצאת ההחלטה

לצדדים.

6.4 המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים. ניתן בהיעדר ביום 6.10.19.

6.5 החלטה זו תפורסם באתר האינטרנט של עיריית פתח תקוה

9

ארנונה-ועדה/ריבר נודלס בר.70919