ערר 17 21 סי אר טי ג'י אי אי

בס"ד

ועדת ערר לענייני ארנונה כללית ערר 17/21

שליד עיריית פתח - תקוה יו"ר הועדה - עו"ד קלרה שמורק

חבריי הועדה - דודו בריק

פליפ גולד

העורר: סי. אר. טי.ג'י. אי. אי. מערכות הקו האדום

בה גויין ואח'

ציינה ריילווי אלקט

ע"י ב"כ עוה"ד דרור יצחקי ואח'

- נגד -

המשיב: מנהל הארנונה של עיריית פ"ת

ע"י ב"כ עוה"ד אריאל ליבר

החלטה

1. כללי

הערר עניינו בדחיית השגה, אשר הוגשה ע"י העוררים על חיובם בארנונה בגין נכסים

שמספרם בספרי העירייה 6307100010 ,53189581 ,53189581 (להלןהנכסים" ) המצויים

בפתח תקוה, ע"ש העוררים.

2. טענות העוררים:

א. הערר עינינו בשלושה מבנים שהושכרו לצורך שיכון עובדים זרים, שעובדים בארץ על פי חוק,

לתקופה קצובה של שנה, שמתחדשת לשנה נוספת. העובדים מבצעים פרויקט לאומי חשוב של

בניית הרכבת הקלה.

ב. לא קיימת תחלופת עובדים, העובדים עובדים 3 משמרות ולכן נוכחותם דלה. לאור תלונות

השכנים אף הוגבל מספר הגרים בכל מבנה בתיאום עם העירייה באחד המבנים גרים 8

מנהלים בכירים ובמבנים האחרים גרים כ- 20 עובדים

ג. העירייה שלחה הודעות על שינוי שומת הארנונה רטרואקטיבית. העירייה שינתה את סיווג

הנכס מסיווג "מבנה מגורים " לסיווג "בית מלון- לרבות בתי הארחה, אכסניות מלון דירות

ופנסיון"

ד. הנטל על המשיב להצביע על שינוי שחל בסיווג הנכסים. העירייה סיווגה את הנכסים בתעריף

מבני מגורים. העירייה לא פירטה בהודעת תיקון השומה מדוע לדעתה יש מקום לשינוי

הסיווג.

ה. הנכסים נמצאים בסביבת מגורים. הנכסים בנויים פונקציונאלית לשימוש מגורים. בנכסים

סממנים של דירת מגורים: ריהוט של דירת מגורים, חדרי שינה, מטבח סלון, מקלחת ומספר

המתגוררים בו קטן, כמו כן, הדיירים המתגוררים בנכס מתגוררים לתקופות ארוכות. גם

בחופשות ובחגים. הם רואים בנכסים את מרכז חייהם ומנהלים משק בית.

ו. ראוי להזכיר את ההלכה לפיה בהעדר הגדרה למונח מסוים בצו הארנונה יש לפרשו לפי

המשמעות הרגילה שמייחסים לו בני אדם.

ז. סיווג "בית מלון" אינו מתאים לנכסים, הדיירים לא נמצאים בנכסים למטרות פנאי ונופש

ולא לפרק זמן קצר. כמו כן, אין מאפיינים מהותיים של בית מלון בנכסים.

ח. הודעת תיקון השומה מחודש אוקטובר 2020 כוללתחיוב רטרואקטיבי אסור.

טענות המשיב:

המשיב דחה את טענות העוררים על הסף וקבע כי החיוב של עוררים נעשה כדין, מן

הנימוקים כדלהלן:

א. טענה מקדמית: העוררים מעלים טענות אשר אינן בסמכות ועדת הערר כגון: "נטל הראיה של

העירייה", "פרשנות לרעת העירייה", "חיוב רטרואקטיבי אסור".

ב. מביקורת שערכה העירייה נמצא כי הדיירים הינם אנשים בוגרים שאינם בני אותה משפחה

ועולים על מספר הלנים לפי צווים.

ג. בחוזה השכירות מצוין כי בנכס יורשו לנהל הסעדה לעובדי החברה. הסעדה נועדה לכמות

מסוימת לכל הפחות 9.

ד. קיימים בנכסים שטחי אחסנה כלליים הכוללים ציוד כבד שמשרת את כלל הדיירים .

ה. על פי הגדרת צווים וחוקים הנכסים עומדים בהגדרת הסיווג.

3. דיון:

א. ביום 19.5.2021 התקיים דיון בפני ועדת הערר. בעקבות תקלה טכנית במערכת ההקלטה לא

נערך תמלול. בסיום הדיון נקבע כי הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית.

ב. העוררים והמשיב הגישו תצהירי עדות ראשית.

ג. ביום 23.11.21 הגישו העוררים בקשה להגשת תצהיר משלים מטעמם. המשיב לא התנגד

לבקשה. הועדה אישרה את הבקשה.

ד. ביום 9.3.22 התקיים דיון בפני ועדת הערר. בסיום הדיון החליטה הוועדה, כי הצדדים יגישו

סיכומים.

4. ההכרעה:

השאלה שבמחלוקת הינה, האם סיווג הנכס הינו הסיווג הראוי לנכסים נושאי הערר.

טענה מקדמית- חוסר סמכות עניינית

א. העוררים העלו בכתב הערר ובסיכומים טענות כגון: " נטל הראיה של העירייה", "פרשנות

לרעת העירייה", "חיוב רטרואקטיבי אסור". כמו כן העלו טענות בדבר ניתוח פרוטוקול

מועצת העיר. הועדה מסכימה עם טענת המשיב לפיה לוועדה אין סמכות לדון בטענות

העוררים.

ב. סעיף 3 (אלחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976 (להלן

חוק הערר") מגדיר ותוחם את הנושאים שעליהם ניתן להשיג אל מנהל הארנונה, והרי לא

לחינם הגדיר המחוקק והגביל את הטענות שניתן לטעון בהשגה סעיף 3 (א) לחוק הערר קובע

כדלקמן:

3. (א מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת

הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או

השימוש בו;

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג– שהוא אינו

בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר

לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה

או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד 3) של

סעיף קטן (א).

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה

כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי

בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי

להעלותה אילולא חוק זה.

ג. ועדת הערר מוסמכת לדון בעילות שהן סוגיות עובדתיות בלבד. בתי המשפט בפסיקתם הרבה

דנו בנושא זה ופסקו כי ועדת הערר מוסמכת לדון בעניינים עובדתיים וטכניים בלבד

המצריכים לעיתים בדיקת הנכס, ומצב הנכס בפועל ולא בשאלות בעלות היבט משפטי כגון

פרוטוקול מועצת העיר.

ד. בעע"ם 5640/04 מקורות חברת מים בע"מנ' מועצה אזורית לכיש (פורסם בנבו) מצוין כי

סעיף 3(א) לחוק הערר קובע דרך תקיפה שניתן לתקוף רק ע"י טענות ספציפיות המוגדרות

בסעיף ורק על פיהם ניתן להגיש השגה על שומת ארנונה, והרי המאפיין של הטענות

המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר הוא שהן נוגעות לעניינים עובדתיים וטכניים

"מקור הקושי המתעורר במקרה דנא הוא בכך שהמחוקק לא קבע דרך אחת ויחידה

לתקוף את החלטותיהן של רשויות מקומיות בענייני ארנונה. בחירת המסלול

המתאים לתקיפת החלטתה של הרשות המקומית בעניין ארנונה תלויה בעילה בה

מבקש החייב להשיג על ההחלטה. חוק הערר קובע כי דרך התקיפה שבו מיועדת

אך ורק לאותם מקרים בהם מעלה החייב בארנונה טענות מסוימות. טענות אלה

מפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר, כדלקמן... חוק הערר אף מדגיש כי דרך

התקיפה שעל פיו מוגבלת היא, כאמור בסעיף 3(ב) שזו לשונו... המאפיין של

הטענות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר הוא שהן נוגעות לעניינים עובדתיים

וטכניים המצריכים לעיתים את בדיקת המצב בפועל, ולא מדובר בשאלות בעלות

היבט משפטי מובהק, כגון הקריטריונים לקביעת הארנונה או סבירות גובה

הארנונה (ראו: בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא

פ"ד מו(1 )793 (להלן- עניין דשנים), 799; ע"א4452/00 ט.ט. טכנולוגיה

מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2 )773 (להלן- עניין ט.ט.

טכנולוגיה), 780-779".)

ה. גם עניין הטענה המקדמית שהינה חיוב רטרואקטיבי אסור דינה להתקבל, שכן לוועדה אין

סמכות לדון בחיוב רטרואקטיבי, למרות טענת העוררים לפיה, אם הערר יתקבל חיוב זה

יבוטל. בית המשפט המחוזי פסק, כי אין בסמכות ועדת הערר לדון בחיוב רטרואקטיבי,

למרות הרצון לייעל את הדיון, ולסיים את כל המחלוקות בפני ועדת הערר כפי שמציינת כב'

השופטת בוסתן בעת"מ 58146-03-19 דן סימון נ' עיריית פתח תקווה , (פורסם בנבו), (2019 )

כדלקמן

"בעתירה תוקף העותר את העיריה וטוען כי "סירובה העיקש וחסר תום הלב של

העיריה

משהועלתה טענה לחיוב רטרואקטיבי אסור, אין בסמכות ועדת הערר להכריע

בעניין..."

אין בידי לקבל טענה זו. הסכמת הצדדים אינה יכולה להעניק לועדת הערר סמכות

דיון עניינית מקום שסמכות זו אינה מסורה לה בחוק. "

מכל האמור עולה, כי הסוגיות אותן מעלים העוררים, אין מסמכותה של הוועדה לדון בהן.

הוועדה מקבלת את טענה המקדמית שהעלה המשיב.

לגופו של ערר

ו. הועדה בחנה את סוגית סיווג הנכסים. הנכסים נמצאים בשלושה מבנים שהושכרו לצורך

שיכון עובדים זרים שעובדים בארץ.

ז. דיירי הנכסים הינם אנשים בגירים שאינם בני אותה משפחה, העושים בנכס שימוש שאינו

עולה לכדי הגדרת "מגורים". נבחן מהי הגדרת המונח "מגורים": על פי מילון "אבן שושן":

" מגורים - דיור, שהייה במקום, ישיבה בקביעות במקום"

"מקום מגורים" מפורש באותו מילון כ:

"מקום מגורים- כתובת, מקום מושבו של האדם".

סעיף 3.5 לצו הארנונה של עיריית פתח תקוה מגדיר ונותן תוכן למונח "בית מלון

כדלקמן:

בתי מלון - לרבות בתי הארחה, אכסניות, מלון דירות ופנסיון .

מלון

מקום לינה, בית הארחה, אכסניה, הוטל, הוסטל, חאן, מוטל, מלונע, מלונית ,

פונדק,

פנסיון, מלון סוויטות ומלון דירות. (הדגשה שלי ק.ש. )

סעיף 3.5 סעיף ההגדרות מגדיר את המונחבית מלון" ומכניס לתוכו בתי הארחה, אכסניות

ועוד מושגים של ישיבה בנכס שאינה בקביעות אשר מתאימים להגדרת הנכס דנן. נדגיש כי

בחינת הגדרת המונח"מגורים" מעלה כי הנכסים נושא הערר אינם מתאימים להגדרת המונח

"מגורים" שכן, אין בנכס ישיבה של קביעות. בנכס השוכרים מתחלפים, העוררים לא מכירים

את השוכרים ובנוסף העוררים לא יודעים במדויק כמה שוכרים בנכס ומי השוכרים. בניגוד

להשכרת נכס למגורים בו המשכיר משכיר למשפחה ו/או לשותפים ומספר השוכרים

המתגוררים בנכס מוגדר וידוע.

ח. הועדה בחנה את הגדרת המונח "מלון" ניתן לראות, כי המונח "בית מלון" מוגדר באופן מעט

שונה במספר חוקים, אך בסיס ההגדרה זהה.

ט. בחוק שירותי התיירות, תשל"ו - 1964 מוגדר המונח בסעיף ההגדרות כדלקמן

"בית מלון" - לרבות פנסיון, בית מרגוע, בית אירוח וכל מקום כיוצא באלה שבו

מספקים, או מציעים לספק, בתמורה, שירותי לינה לתשעה אנשים או יותר בעת

ובעונה אחת.

בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (בתי מלון), תשכ"ז-1967 הוגדר המונח:

"בית מלון" - לרבות פנסיון, בית מרגוע, בית אירוח וכל מקום כיוצא באלה שבו

מספקים בתמורה לינה לחמישה אנשים או יותר ליום.

בחוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975 בסעיף ההגדרות נדרש שילונו באותו מקום לפחות 5

אנשים ליום להלן אצטט

"בית מלון" – לרבות פנסיון, בית מרגוע, בית אירוח או כיוצא באלה שבו מלינים

בדרך כלל בתמורה לפחות חמישה אנשים;

וכך גם נדרש בתקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי מלון), תשל"ב -1972.

י. בעניינו, נכס העוררים עומד בהגדרת המונח "בית מלון", נכס המשמש כמלונית או אכסניה.

בהתאם לסעיפים האמורים לעיל, הנכס נשוא הערר סווג כדין והוא עומד בהגדרות החוקים

והצווים.

יא. מהתמונות שהציגו הצדדים בנכסים מיטות רבות בכל חדר, ואף מיטות קומתיים. הוכח כי

בנכסים קיים ציוד אשר אינו ציוד אישי, אלה ציוד מכני כבד אשר משותף לכל העובדים

הלנים בנכס כגון: גנרטור. מעיון בתמונות עולה תמונה המאפיינת מאוד אכסניה, דבר

המוכיח את טענת המשיב כי לא מדובר במגורים קבועים, אלא בדיירים זמניים ולא בכדי

נעזרו העוררים בביטוי "כ" בתיאור מספר הדיירים שאינו ברור ומוחלט אלא משתנה.

יב. זאת ועוד, מקבלת הועדה את טענת המשיב לפיה בחוזה השכירות, שנערך בין המשכיר

לעוררים, אותו הציגו השוכרים מצוין בסעיף 6א' כי

"מוסכם כי השוכרים יורשו לנהל במושכר הסעדה לעובדי החברה"

דהיינו, מטרת השכירות הינה "הסעדה לעובדי החברה" אשר אינו שימוש רגיל בנכס מגורים.

אלא שימוש רגיל בעסק מסחרי.

לפי האקדמיה ללשון העברית הגדרת המונח "הסעדה" הינו:

הספקת כל הדרוש לסעודה – כגון עריכת שולחנות, מזון ומלצרוּת – בעיקר

למסיבות (בלועזית: קֶיְיטֵרִינְג)

גם מהגדרת האקדמיהללשון העברית עולה, כי המונח "הסעדה" אינה בישול רגיל בבית

מגורים, וסעיף כזה לא יכנס לחוזה שכירות של נכס מגורים.

יג. הועדה סבורה כי הנכסים לא משמשים למגורי קבע של השוכרים. שכן בנוסף לאמור, לא

הוכח כי העובדים הלנים בנכס לא שוהים בנכס באופן זמני, מחוץ למקום מגוריהם הקבוע.

יד. העוררים לא הגישו למשיב חוזים חתומים עם המחזיקים, ולא כל אסמכתאות למגורי קבע

בנכס, כפי שמציגים שוכרים אשר שוכרים דירות למגורים. העוררים לא הציגו ראיה לכך

שחוזי השכירות הינם לתקופה ארוכה ולא הוצגה ראיה לכך כי המחזיקים הינם מחזיקים

קבועים. העוררים בחרו שלא להציג ולכן אין לנו את פרטי המתגוררים בנכס, שמות

המתגוררים, מספרי הדרכון, פירוט לאלו תקופות שוהה כל אחד בנכס, באילו חדרים וכיוצא

בזה. אין בקשות של זכאות להנחה בחשבונות המים כפי שמסדירים שוכרים בדירות מגורים.

ואין עוד אינדיקציות אשר מאמתים מגורי קבע בנכס.

טו. העוררים ציינו את פס"ד בעמ"נ 38765-02-21 רמות ארזים– חברה לבניין והשקעות בע"מ נ'

מנהל הארנונה של עיריית פתח תקוה (פורסם בנבו) ( 2020 ,) (להלןרמות ארזים") כדי

לתמוך בטענותיהם. להלן אצטט את המבחנים אותם בחן כב' בית המשפט בסוגית רמות

ארזים:

"אציין כאן את המבחן המשולש להגדרת המושג "מגורים", שהתווה כב' השופט

גרוניס בעמ"ש (ב"ש) 22/89 מנדל נ' מנהל מס שבח מקרקעין ב"ש

(מבחן שאומץ בע"א 4299/11 גיצלטר נ' רשות המיסים

22), והוא: אופי השימוש ביחידה הפיזית בה מדובר; אינטנסיביות השימוש ע"י

המשתמש המסוים; ואורכה של תקופת השימוש. "

טז. נבחן את המקרה דנן במבחן המשולש:

אופי השימוש- השימוש בחדרים הינו לא מאותו סוג והאופי המקובל בדירת מגורים, בכל

חדר מספר רב של מיטות, הכוללים מיטות קומתיים. בחדר רגיל בדירת מגורים לא נראה

מיטת קומתיים ובנוסף מיטות נוספות שלנים בהם מספר רב של דיירים שאינם בני אותה

משפחה.

הדבר אופייני יותר לאכסנייה. בנוסף, בנכס ציוד כבד אשר אינו אופייני לדירת מגורים.

מבחן האינטנסיביות - לא מתקיים כאן שכן, לא ברור אם הדיירים קבועים, האם הם מגיעים

באופן אינטנסיבי? האם הם מתחלפים? ולא הוכח כי הדיירים קבועים ונוכחים במקום שכן

לא הוגשו רשימות של דיירים בכל נכס.

אורך תקופת השימוש בנכס- לא ניתן לבחון מה אורך השימוש בנכסים שכן, הסכם השכירות

נחתם בין העוררים למשכיר הנכסים. העוררים שוכרים את הנכסים לשנה ו/או לשנתיים. לא

ניתן לבחון כמה מהדירות מושכרות לאותם דיירים למשך חודש, לא ניתן לבחון כמה

מהדירות מושכרות לתקופה קצרה יותר, ולא ניתן לבחון כמה דירות מושכרות לדיירים

למשך תקופה ארוכה יותר.

מכאן עולה כי ככל שנבחן את סיווג הנכס לפי המבחן המשולש, ניתן ונכון לסווג את הנכס

כאכסנייה.

יז. להלן אבחן את המקרה שלפנינו על פי המבחנים הנוספים שהעלה פס"ד רמות ארזים.

בפסקה 25 מציין כב' השופט צבי דותן כי :

"האמור מביאני לאחד המאפיינים העיקריים כאן, המבדילים בין דירת מגורים

לבין מלון, והוא – קיומו של חוזה שכירות בין המערערת לבין כל דייר ודייר, דבר

שלחלוטין אינו מקובל ולמיטב ידיעתי אינו קיים בבתי מלון.

מדובר בחוזי שכירות סטנדרטיים לכל דבר וענין. הכותרת היא "הסכם לשכירות

דירת חדר מספר

הסעיף הסטנדרטי בדבר אי תחולת חוקי הגנת הדייר. מצוין כי במקרה של ביטול

או עזיבה קודם לסיום תקופת השכירות, יש לשלם מלוא דמי השכירות עד תום

התקופה. לפי החוזה יש לשלם דמי שכירות חודשיים, והם משולמים מראש,

במעמד חתימת החוזה, בתשלומים לתחילת כל חודש שכירות. מופיעים הסעיפים

הסטנדרטיים בדבר שמירה על המושכר ותכולתו. מופיע סעיף המאפשר

למערערת להיכנס למושכר, לאחר תיאום עם השוכר, על מנת לבדוק אם השוכר

ממלא אחר תנאי ההסכם, וכן על מנת לבצע במושכר תיקונים, ולהראותו לשוכרים

פוטנציאליים. השוכר נותן בטחונות, בדמות של שובר כרטיס אשראי וכן שטר

בטחון, ואלה מוחזרים לו בתום תקופת השכירות לאחר שהוכח כי עמד בכל תנאי

ההסכם והתשלומים, ופינה את המושכר במועד. במקרה של אי פינוי בתום

תקופת השכירות, רשאית המערערת לפנות לבית המשפט לקבלת צו פינוי, וכן

נקבע פיצוי מוסכם מראש בגין כל יום של איחור בפינוי המושכר.

למותר לציין כי כל הדברים הללו הם דברים שגרתיים המאפיינים שכירות של

דירת מגורים, ואינם מאפיינים שהייה בבית מלון. "

על פי האינדיקציות אותם מעלה כב' השופט נראה, כי המאפיינים העיקריים שהועלו ברמות

ארזים המבדילים בין דירת מגורים לבין מלון, אינם מתקיימים בענייננו.

לא קיים חוזה שכירות בין המערערים ו/או מי מטעמם לבין כל דייר ודייר, דבר שלחלוטין

מקובל בדירת מגורים. החוזה שהוצג אינו חוזה שכירות סטנדרטי להשכרת דירת מגורים. אין

כותרת בנוסח: "הסכם לשכירות דירת חדר מספרים הם לא "המשכיר", והדייר

הוא אינו "השוכר". שאר האינדיקציות שהוצגו בפסק הדין אינן מתקיימות בעיניינו. שכן לא

מדובר בהסכם שכירות רגיל בין דייר לשוכר. השוכרים לא מפקידים בטחונות, והם כלל וכלל

לא צד להסכם השכירות. יודגש כי כל הדברים הללו הם דברים שלא מאפיינים שכירות של

דירת מגורים, אלא מאפיינים שהייה באכסנייה.

יח. אינדיקציה נוספת הינה העובדה, כי הגב' רחלי כץ המצהירה מטעם העוררים, מציינת

בתצהירה כי:

"במבנה הראשון מתגוררים כ-20 עובדים

במבנה השני התגוררו כ- 12 עובדים

בנכס השלישי מתגוררים כ-8 מנהלים

גם המצהירה לא מפרטת ומדייקת כמה דיירי קבע מתגוררים בנכסים. ככל שהיו לה נתונים

מדויקים בוודאי הייתה מציגה אותם בתצהירה על מנת לחזק את טענותיה.

לפי ההסכם העוררים הם אלו שיישאו בתשלום, ולא הדיירים כפי שקורה בדירה מגורים.

יט. אינדיקציה המחזקת את הטענה, כי מדובר באכסנייה הינה סעיף 9 המופיעב-2 הסכמי

השכירות שהציגו העוררים לפיו העוררים הם אלו שיישאו בתשלום הוצאות ההחזקה

השוטפת כפי שקיים באכסנייה ו/או בית מלון ולא בדירת מגורים כדלקמן:

"השוכר הוא זה שישא בכל התשלומים בגין ההחזקה השוטפת של המושכר לרבות

מיסי ארנונה לעיריית פתח תקוה, חשמל, מים וגז. "

כ. מכל האמור עולה, כי במבט כולל על הנכסים ובבחינת כל האינדיקציות ומאפייני הנכסים,

הנכסים מתאימים לסיווג אכסניה. ולכן הסיווג המתאים לנכס הינו אכסניה ולא מגורים.

5. סוף דבר

א. לאור כל האמור, הערר נדחה.

ב. בנסיבות העניין לא ניתן צו להוצאות.

ג. החלטת הועדה נתונה לערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים שבאזור שיפוטו מצוי

מקום מושבה, בתוך 60 ימים ממועד המצאת ההחלטה לצדדים

ד. המזכירות תשלח החלטה לצדדים. ניתן בהעדר הצדדים ביום 20.3.23__

ה. החלטה זו תפורסם באתר האינטרנט של עיריית פתח תקוה.